בשנתיים האחרונות, אני ויהודה, בעלי, גרים בדירה שכורה בתל אביב, והחיים לא פשוטים בכלל. אנחנו חולמים על יום שבו נוכל לרכוש דירה משלנו, אבל כרגע אין לנו את המשאבים לכך. הדירה שאנחנו שוכרים שייכת לאישה בשם דליה, חברה ותיקה של אימי, והחיים איתה מלאים מתחים. אם משהו לא במקום, או עשינו משהו שלא לרוחה, זה יכול להפוך לריב פתאומי וקשה. גם השכנים לא מאוד ידידותיים, כל הזמן מזכירים לנו שאנחנו כאן רק זמנית ושעוד רגע נעזוב.
ההורים שלנו לוחצים עלינו שוב ושוב לחסוך כסף עבור דירה משלנו. אבל זה לא קל כשצריך לשלם שכירות ואנחנו מתמודדים עם עוד הוצאות יום-יומיות. אמא שלי עוקבת באדיקות אחרי התקציב שלנו, בודקת כל שקל שבו אנחנו משתמשים, והופכת את החיסכון קשה עוד יותר. ניסיתי אפילו להימנע מרכישת בגדים חדשים וללבוש רק את מה שיש בארון כדי לחסוך כמה שיותר.
גם אמא שלי וגם אמא של יהודה מחזיקות דירות משלהן, והן מצפות שנצלח לחסוך ולקנות דירה בעצמנו. אבל אף אחת מהן לא באמת עוזרת או תומכת בנו, לא מבחינה כספית ולא מבחינה נפשית. הן מאמינות שאם לא נותנות לנו להיכנס לדירות שלהן, אנחנו נלמד להיות עצמאיים אבל התחושה שלנו היא שעברנו כבר מספיק קשיים, ודווקא עכשיו אנחנו זקוקים לעזרה שלהן.
זה כואב במיוחד לראות שאחים ואחיות שלנו קיבלו דירות מההורים, בעוד שאנחנו נשארנו לגייס כל שקל לבד. מרגיש לי שאנחנו לא ראויים ליחס הזה, והלוואי שהם היו רואים את המצב שלנו ומושיטים יד לעזור. לפעמים קשה לי להאמין שזו המציאות שלי להילחם על בית, על משפחה, ולפעמים גם על קבלה והבנה.
