חיי עוצבו בצל היעדרות אבי. ככל שהתבגרתי, התגברה בי התשוקה למצוא אותו ולחשוף תשובות לשאלות שטרדו את מנוחתי. אמי הייתה בהריון איתי כשעזב אותה, והשאיר אותה לבד להתמודד עם אתגרי גידולי. היא שמרה את הריונה בסוד, מחשש לבושה שעלולה ליפול עליה, אך אבי בחר לברוח מאחריות במקום להכיר במעמדו כאב.
שמרתי בלבי את זיכרונות אמי החרוצה איך הייתה עובדת מפרך, דואגת לכל צרכי, מטפלת בי באהבה עיקשת. האהבה שלה הופיעה בשוקולדים קטנים שהביאה בערב ובנשיקות הרכות על מצחי לפני שנרדמתי. כשהגעתי לגיל שבו הסקרנות סביב אבי בערה בי יותר מתמיד, לא העזתי להעלות את הנושא בפני אמא. לא רציתי להכאיב לה שוב.
אחרי שנים של היעדרות, פתחתי במסע בחיפוש אחרי אבי. בחפציה הישנים של אמא, מצאתי מסמכים עם שמו המלא וכתובתו. לא ידעתי מה הצעד הבא, וניסיתי למצוא אותו דרך האינטרנט לשווא. במקרה, ברשתות החברתיות, הכרתי בחורה בגילי בשם דנה, שגרה באותו יישוב ליד תל אביב שבו כתובתו הופיעה. היא הציעה לעזור. לא בזבזתי זמן, עליתי על קו 405 ונסעתי לכתובת.
לצערי, אבי לא היה בבית. נאמר לי שהוא בחופשה עם משפחתו החדשה. אבל דנה התעקשה, דפקה על דלתות של שכנים, ולבסוף קיבלה כתובת חדשה הם חזרו מחופשה. דנה חזרה לשם, ניסתה שוב ליצור קשר, בשם שלי.
התשובה של אבי הייתה כואבת. הוא סירב לפגוש אותי. הוא טען שבנה לעצמו חיים חדשים, משפחה חדשה, ואינו מוכן לסכן אותם רק בגלל מישהו שהוא כבר לא מכיר גם אם אותו מישהו הוא הילד שלו. המילים שלו פילחו את לבי והבנתי כמה צדקה אמי בזהירותה.
ככל שהשעות עברו, התחוור לי שבחיפוש הזה חציתי קווים שמעולם לא ידעתי שיימצאו. הסירוב של אבי רק העמיק אצלי את הריק שחשתי לאורך כל חיי. אולי הגיע הזמן להפנים את המציאות ולמצוא נחמה בחום ובאהבה שקיבלתי כל השנים מאמא המסורה שלי האישה היחידה שמעולם לא עזבה אותי.
