עד גיל 38, אמא ואבא שלי לא הצליחו להביא ילדים לעולם. הרופאים הרימו ידיים, לא ידעו איפה הבעיה. בשלב מסוים, אמא שלי כבר ויתרה וקיבלה את הגורל שלה בלי ילדים. אבא שלי לא ממש התרגש מהעניין. הוא היה חוזר ואומר: “אין מה לדאוג, הכול בסדר.” נראה שהוא לא באמת הרגיש צורך בילדים.
אמא שלי הייתה חסרת תקווה, אבל בכל זאת התפללה לבורא עולם שייתן לה לפחות ילד אחד. ובין אם זו הייתה יד ההשגחה או סתם צירוף מקרים, נולדתי אני.
השמחה של אמא שלי הייתה בלתי ניתנת לתיאור. אבל אז כבר אבא שלי היה עוין כלפיה והיה נכנס ללחץ בכל פעם שבכיתי בלילה. שנה לאחר מכן נולדו שני האחים התאומים שלי. אמא שלי שיבחה את אלוקים בקול רם. הוא סוף סוף הפך אותה למאושרת באמת: אמא. ומה עם אבא שלי? ילדים, כפי שכבר הבנתם, מעולם לא עניינו אותו. הוא החליט לעשות תרגיל.
הוא קיבל ממנה אישור למכור את הדירה. אמר שצריכים דירה גדולה יותר, אז ימכור את הדירה ויקנה אחת גדולה וייקח הלוואה על החלק הנוסף. אמא שלי האמינה לו. אבל מיד כשקיבל את הכסף נעלם. עד היום אין לנו מושג איפה הוא.
כך השאיר את אמא שלי עם שלושה ילדים בלי בית. לאן הייתה אמורה ללכת אמא שלי? הלכה לגור עם ההורים שלה בתל אביב. גרנו כולנו יחד אנחנו ארבעה, סבתא וסבא בשתי חדרים קטנים. עד אז אמא שלי איבדה כבר אמון בגברים ובמערכות יחסים, והייתה צריכה לעבוד קשה מאוד. להאכיל ולדאוג לשלושה ילדים זו לא משימה פשוטה.
כך עברו השנים. כמה שנים אחרי, סבתא שלי נפטרה ואז גם סבא שלי. היה כבר יותר מקום בבית. יום אחד, אמא שלי הלכה איתנו לפארק. היה שם מגרש משחקים, וקיץ בתל אביב. באותו יום, גבר בגילה התקרב אליה. ניסה לפתוח בשיחה, אבל אמא שלי דחתה אותו בהתחלה. חזרנו לאותו פארק כמה פעמים, עד שבסוף אמא הסכימה, נתנה לו את מספר הטלפון שלה, הם התחילו להיפגש ויצאו לדייט.
שנתיים לאחר מכן, עברנו לדירה גדולה עם שלושה חדרים ברמת גן יחד עם אדם. הוא הפך להיות אבא החורג שלנו. להגיד שמאותו רגע הילדות שלנו הפכה למאושרת זה רק התחלה. אדם החליף את אבא שלי יחד איתו חגגנו ניצחונות ובכינו מפסדים. היום אנחנו כבר מבוגרים, וקוראים לאדם “אבא”.
הלקח שלי אישה עם ילדים היא לא בהכרח משא כבד. תמיד יש סיכוי שהאושר יגיע. אבא שלי ברח מאמא ומאיתנו, ואדם, הבן אדם שהפך לאבא, לקח אותנו ועשה אותנו מאושרים.
