הייתי עד למה שהאמא הפכה ליותר מדי משא.
מה עם הדירה ההיא? האחת ברצפת הרביעית?
אני שם מיותרת! הודאה אורה אליהו, שמבויה היה אדום.
אז בואי אליי! הציע פתאום חבר הלימוד לשעבר.
ריבייה? או ריבינה? את מתכוונת? קרא אליהו גבר זר.
אני ריבינה! אמרה היא, אם כי כבר לא הייתה ריבינה, אלא פומינה אחרי הגירושין היא לקחה את שם בעלה לשעבר. איך הוא ידע?
ואני סאמת לב! שמח המוכר. לא הכרת אותי? ראיתי אותך ברגע הראשון: לא השתנית!
ליאון, אישה, פיטרה את בעלו אחרי הלידה של הילד השני. הוא טען שהן לא יצרו לה תנאים להתפתחות. זה היה בתשעים הקשים, זמן שאין בו אינטרנט ואין יועצים, כולם מנפחים את היוםיום במאמץ של הישרדות. הוא נעלם, ואורה נותרה עם שני ילדים, אחד מהם תינוק.
המחשבה הראשונה הייתה לסיים את כל העניינים בדרך כלשהי, אך השכל נצח. אביה נחלץ לעזור: המפעל שבו הוא עבד קרוסלה, פוטר, והפך למטפל בילדים.
החיים הפכו לקשים, כמעט ברעב: המשפחה נשענה על ההכנסה של האמא. ליאון משלם קצבה מזערית, והמחירים מטפסים בקצב חפץ. כשהילד הקטן חצה שנה, אורה מצאה עבודה במכירת מעילים מיובאים, והקלה קלה נרשמה במצב הכלכלי.
ביחד הצליחו לגדל את הילדים ולהשיג חינוך חינמי, והם מצאו לעצמם זוגות משלהם. הראשונה, לילך, נישאה וקראה: «אני בהריון, אמא! תיהיי סבתא בקרוב!»
זה היה שמח עד שאחיו של הילד הביא את בתו לדירה הקטנה שהייתה לאמא של אורה במפעל משנות השבעים, כשבאותה תקופה הוריו כבר לא היו בחיים.
הדירה של שני חדרים הייתה נחשבת למגורים מינימליים, עם מחסן ובלון.
אורה נאלצה לחלוק חדר עם הבן, ומחר אחרי זה הגיע סרחיו עם בתומאהבת והגישו בקשה למגורים משותפים. הכל הרגיש יפה ונעלה, אך המציאות השתלטה: אין מקום שינה לאמא!
החברה של סרחיו נשארה לילה בשולחן המטבח ובמחסן כן, במחסן! אורה סרבה לישון במטבח, מה שבו היא ראתה כמשפילה. נשאר רק המחסן
אל תסגרי את הדלת, הכל יהיה בסדר! קראו לה בנאמנות בנקודה משותפת.
אחרי כמה ימים היא השאירה את הדלת פתוחה, אבל כשחיפשה את חפציה במחסן, מצאה את השטיחים והבגדים שנזרקו, והוחליטה לשים שם לילות.
סרחיו נישא כבר: את חייבת להבין, אמא, אין לנו כסף לשכור דירה! סליחה
היא נזכרה במטבח, מבשלה ומסדרת, והם העבירו אותה למחסן כאילו היא כלב ישן.
הפרספקטיבה לשאריות של קופסאות ולאריזות לא נשאה, והבושה גרמה לה לחשוב: גידלתי בן ובת, ואין לי מה לומר!
ההזדמנות ללכת לא הייתה גם הכסף היה קטן. אורה עבדה כמורה לאנגלית ובמקביל הייתה מורה פרטית, אך זה לא הספיק לשכור דירה מכובדת. ובכן, המחסן היה בחינם.
אחת הלילות, עם תיק שבו היו דרכון וכרטיס משכורת, יצאה אורה מהבית ושבה על ספסל במדרגות הזרוע אולי תעלה על רעיון. אין שיעורים מחר, אפשר לשהות עד שהשמש תזרח.
ריבינה? ריבייה? את כאן? קרא גבר זר.
אני ריבינה! חזרה היא, למרות שכבר נזכרת בשם פומינה אחרי הגירושין. איך הוא יודע?
ואני סאמת לב! קרא הלא מוכר, לא הכרת אותי? ראיתי אותך, אף שינוי לא היה!
באמת, לא השתנית! חשבה אורה, שהפכה לאורה אליהו.
הזמן מה, שהרפואה היא מרפא טוב וקוסמטיקה רעה, הוכיח את האמת: הראשון בכיתה, ששינויים גדולים עבר, הפך לזקן כוספס. גם היא לא נראתה אחרת.
כמה שנים עברו? כעשרים. באותו ערב פגשו, עוד ניתן היה לזהות את כולם. היא הייתה מרוגשת מהאהבה שלה לתלמיד אף הזמין אותה לריקוד לבן.
הוא נחשב לאיש קשוח, אך נשא לבן של עובד במפלגה, חצוף בחיי הקריירה.
למה אתה יושב? קר לך! תיזהר שלא תקפא! צחק אלכסנדר, שצחוקו גרם לה להתפוצץ.
למה אתה כאן? שאלה אורה, עוברת לשיחה אחרת. אתה רודף את הילדים? כן, הם גרו בדירה הישנה שלי! איפה אתה גר? בדירה הרביעית!
נזכרתי, זוכרים את ריבינה? היא חייכה.
האם זכרת אותו? שאלה האישה המבוגרת.
כן! הוא השיב. איפה נעלמת אחרי הלימודים?
נעלמתי? נאנחה אורה. התחלת לראות את הציפור?
לא, זה היה אחרי שהתחלת לצאת עם הקוף! התקרב קו.
אל תבלבל את הקשרים: ראשית את היסרת, אחר כך פגשתי את הציפור, תיקן סאמת. אז, לאן?
אל שום מקום! בכי ברגש.
איך אין מקום? אין לך בית? שאל המכרה.
נכון, אין! לחשה היא.
מה עם הדירה הרביעית? שאלה.
אני שם מיותרת! חזרה, מבויישה.
בואי אליי! הציע חבר הלימוד.
מה עם האישה? שאלה אורה, מפחדת לבן שיביא אישה אחרת.
נפרדנו מהקוף לפני זמן רב! הוא ענה. קחי את הגב שלך, אל תדאגי, לא אתקשר אלייך.
גם התרופה שלי נגמרה! הוסיף.
הוא שלף ידו, הרים אותה מן הספסל והציע: בואי, יש לי רכב בפינה.
הם הלכו יחד. הדירה של חבר הלימוד הייתה חמה ונעימה, וסאמת באמת לא היה חצוף. רק בחודשיים הראשונים, אחרי כן הוא ביקש נישואין.
הם היו בגיל חמשים ושלוש, עדיין צעירים בלב. הוא אהב את צחוקה של לילך.
לילך אמרה כן למתווך האהוב, ומי היה יכול לסרב?
הילדים לא התקשרו אליה אף פעם. ראשית חיכתה בכיליון, אחר כך רק חיכתה, ולבסוף מצאה לעצמה משימה חדשה להכין לחתונה ולחיי המשפחה.
הם לא הודיעו על החתונה לילדים; ארגנו רק קפה קטן עם ארבעה עד עדים.
אורה מחקה את מספרי הטלפון של הילדים. היא מאמינה שאם משהו לא נזכר במשך זמן, הוא לא חשוב כך מלמדים המאמנים החכמים של הפינוי.
האם אם האמא אינה נדרשת, היא מיותרת? אולי כן, אולי לא.
במהלך שמונה חודשים אחרי שעזבה, חופשת החגים התקרבה, והיא ובעלה הלכו לקנות בסופר.
פתאום נשמע צעקה: אמא! בתה הסתעפה אליה, ובצידה בנו שמח.
אחרי חיבוק, היא שאלתה:
למה כך?
אנחנו עכשיו הולכים יחד, הסביר סרחיו המבולבל. שנינו גרשנו!
מתי? היא התפלאה.
זה קרה מהר, השיב הוא.
הם הגיעו בזמן לא צפוי אל ביתו של בעל לילך ונישואיה של סרחיו. האמת הייתה שמערכת אהבה ישנה משתקפת שם.
מתי תחזרי, אמא? שאל הבן המחייך, בטוח שהכל יסתדר.
איפה היית? הוסיף הבת.
למה כל כך מהר הבנתם? קפץ גבר זר, שכבר המשיך לשאת את האישה שהייתה פעם לילה אחת.
אנחנו לא צריכים סבתא? שאל לילך בחיוך.
אני רוצה להיות אמא, ענה הוא, אבל לא סבתא.
למה? הוא הוסיף, אני רוצה שינה של רגוע.
נו, ניפגשנו, אמרה הילדה, אבל היום אני לא רוצה לבזבז זמן.
הבעל לקח את אורה אל תוך ידו ושאל:
נו, נסע?
והם נסעו יחד.
בדרך חזרו עם קניות, והבעל שאל:
איך הלבשה החליפה? יש לך אוויר? אתה לא מתעטף?
הם ידעו בדיוק למה הוא מתכוון שם המשמעות של אלכסנדר הוא מגן, ולא מגן. הוא היה המגן האמיתי.
היא הרגישה שלבסוף יש לה חליפת חלל מדויקת, אפשר לשגר למרחב.
נו, נצא? הוא חייך, והם נסעו חזרה.
