“אמא, נכון שאני כבר בן עשר?” – שאל מישקה פתאום כשהוא חוזר מהבית ספר. “אז מה?” – שאלה אמא במבט מופתע על הבן שלה. “מה זאת אומרת אז מה? שכחת מה את ואבא הבטחתם לי כשאהיה בן עשר?” “להרשות? מה הבטחנו להרשות?” “להרשות לי לאמץ כלב.” “לא!” – צעקה אמא בפחד. – “מה שתרצה, רק לא זה! רוצה שנקנה לך קורקינט חשמלי? הכי יקר שיש. רק תבטיח שלא תדבר יותר על כלב.” “אהה, אז כאלה אתם…” – נעלב מישקה. – “מלמדים אותי תמיד לעמוד במילה, אבל בעצמכם לא עומדים… בסדר, בסדר…” מישקה נסגר בחדר עד שאבא חזר מהעבודה. “אבא, אתה זוכר מה הבטחתם לי עם אמא…” – התחיל שוב, אבל אבא קטע אותו: “אמא כבר סיפרה לי על הרצון שלך. רק לא מבין למה זה כל כך חשוב…” “אבל אבא, תמיד חלמתי על כלב! אתם יודעים את זה!” “כן, כן. קראת יותר מדי סיפורי ילדים וחולם על כלב כמו בקרלסון… אבל אתה יודע שכלב גזעי עולה הרבה, נכון?” “אני לא צריך גזעי,” – קרא מישקה – “מספיק לי כלב מעורב, אפילו עזוב. קראתי על כלבים עזובים באינטרנט – כל כך מסכנים.” “לא!” – קטע אותו אבא. – “מעורב? מה פתאום? זה לא יפה. נסכים אם תמצא כלב גזעי, צעיר, ועזוב בעיר. רק אז אולי נוותר…” “טוב…” – נאנח מישקה, כי הוא אף פעם לא ראה כלב גזעי עזוב ברחוב. אבל הוא החליט לנסות. ביום ראשון צלצל לחבר שלו וובקה, וביחד יצאו לחפש. כל העיר עברו רגלי – ולא מצאו אף כלב גזעי עזוב; כל הכלבים יפים, אבל עם בעלים ועם רצועה. “נו, נגמר,” – נאנח מישקה – “ידעתי שלא נמצא כלום…” “אולי נלך ביום ראשון הבא לכלביה? שמעתי שגם שם יש גזעיים…” התיישבו לנוח, חלמו להשיג כלב יפה מהכלביה, ולחזור הביתה. ופתאום, וובקה הצביע: “מישקה, תראה.” מישקה ראה כלבלב קטן, לבנבן ומלוכלך, מדדה על המדרכה. “מעורב,” – פסק וובקה ושרק – והכלבלב ניגש בשמחה, נעצר במרחק שני מטרים. “לא סומך על אנשים,” אמר וובקה. מישקה קרא בעדינות, הושיט יד, והכלבלב, בזהירות, נענע בזנב. “יאללה, נמשיך,” אמר וובקה, “אתה הרי צריך גזעי – לא מתאים לקרוא לזה שם יפה, רק ‘קנופקה’ (כפתור) יתאים.” מישקה נשאר והתכרבל עם הכלבלב, ואז הלך באי רצון. פתאום הכלבלב יילל – מישקה קפא. וובקה לחש: “מישקה, אל תסתכל, בוא! הכלב מסתכל כאילו היית הבעלים, ואתה משאיר אותו…” אבל מישקה לא הצליח לזוז. כשכבר רצה לברוח הרגיש משהו מושך עדינו במכנסיים – מביט למטה: עיניים כלביות שמחות. ואז, מישקה חיבק את הכלבלב, והחליט – אם ההורים לא ירשו, יברח מהבית יחד עם הכלב. אבל כשחזר, חיכתה לו בבית לא רק אמא ואבא, אלא גם כלבה נקייה ולבנה – קנופקה – שקיבלה אותו בשמחה.

יומן, 14 במרץ

“אמא, אני כבר בן עשר, נכון?” שאלתי כשחזרתי הביתה מבית הספר, התיק על הגב.
“ומה בכך?” אמא הביטה בי מופתעת, מגבת ידיים ביד.
“נו, איך מה בכך? שכחת מה את ואבא הבטחתם לי שתרשו לי לעשות כשאגיע לעשר?”
“מה הבטחנו?” ענתה בהיסוס, גבות מורמות.
“הבטחתם שכשאסיים עשר שנים, תסכימו שאאמץ כלב.”
“לא!” התפרצה אמא ונראה שהיא ממש נבהלה. “כל מה שתרצה אופניים חשמליים, קורקינט מתקפל, אפילו מיני מחשב, אבל בבקשה לא כלב! רק אל תבקש את זה יותר.”
“ככה אתם?” קפצתי בשפתיים, מנסה לעצור את הדמעות. “תמיד אומרים לי לעמוד במילה שלי, אבל אתם שוכחים להחזיק במה שהבטחתם… בסדר, באמת…”
נעלתי את עצמי בחדר עד שאבא חזר מהעבודה.

“תגיד, אבא, אתה זוכר מה שהבטחתם לי…” ניסיתי שוב, אבל הוא קטע אותי.
“אמא כבר עדכנה אותי. תגיד לי, בשביל מה אתה צריך כלב?”
“אבא, אני חולם על זה כבר שנים! אתם הרי יודעים!”
“ברור שידוע! קראת יותר מידי על דני דין והכלב שלו אתה מתנהג כמו ילד קטן! אתה מבין שכלב גזעי זה עסק יקר? עשרות אלפי שקלים.”
“אני לא צריך גזעי!” קפצתי. “אפשר אפילו כלב מעורב, עזוב אפילו כלב רחוב! בדיוק קראתי על זה באינטרנט, כמה כלבים כאלה מסכנים.”
“לא,” חתך אבא. “כלב לא גזעי? מה פתאום שנכניס כזה הביתה? הוא הרי לא יפה. גם אם כן, אני מסכים… אבל רק בתנאי שהוא גזעי וצעיר. תשיג בעיר כלב גזעי, נטוש, וצעיר אולי נסכים.”
“בסדר…” נאנחתי, כי ידעתי שמעולם לא ראיתי כלב נטוש וגזעי ברחוב. אבל טוב, לנסות לא מזיק.

ביום ראשון התקשרתי לעופר, החבר הכי טוב שלי, ואחרי ארוחת הצהריים יצאנו לחיפושים.
כמעט חצי מבת ים חרשנו עד הערב, אבל אף כלב גזעי נטוש לא מצאנו. היו כלבים יפים אבל כולם עם רצועה ובעלים.
“די,” נאנחתי, “ידעתי שלא נמצא אף אחד…”
“מה דעתך שבשבוע הבא נלך לעמותת בעלי חיים?” עופר הציע. “גם שם לפעמים יש כלבים גזעיים שמישהו נטש. רק צריך לברר איפה בדיוק העמותה.”
בינתיים ישבנו לנוח על ספסל ברחוב והתחלנו לדמיין איך ניקח מהעמותה את הכלב הכי יפה, ונאמן אותו ביחד. אחרי כמה דקות התחלנו לחזור הביתה.

פתאום עופר מושך לי בשרוול. “איתי, תראה!”
הסתכלתי וראיתי כלבלב לבן-מלוכלך מתנדנד לו על המדרכה.
“כלב רחוב,” פסק עופר ושרק בלשונו.
הכלבלב הסתובב בבהלה, ואז רץ אלינו, שמח. כשהתקרב, עצר לפתע.
“הוא לא סומך על אנשים,” לחש עופר. “כנראה שמישהו הפחיד אותו.”
שרקתי גם אני בעדינות, הושטתי יד, והוא התקרב בעדינות אף. נתתי לו לגעת בי, והוא רק נענע בזנב בביישנות.
“בוא, איתי, בשביל מה לך כלב כזה? הרי אתה מחפש גזעי. לגזעי אפשר לקרוא בשם של אלוף לזה מתאים רק ‘קיפי’.” עופר התרחק.

נשארתי עוד רגע ללטף את קיפי, ושמעתי אותו פתאום מצייץ מאחורי. עופר קרא לי, “איתי, בוא מהר! אל תסתכל אחורה. הוא מסתכל עליך כמו שמסתכלים על מישהו שאהב אותם ועוזב. בוא!”
עופר רץ אבל לי הרגליים לא זזו. כשלבסוף הייתי מוכן לברוח, מישהו משך לי את המכנס, מביט עליי בעיניים שחורות מתוקות. הרמתי אותו לחיקי וחיבקתי בחוזקה. הבנתי גם אם אבא ואמא לא יסכימו, אני לוקח אותו. או שנלך יחד לאן שצריך.

בסוף היה להם גם לב רחום. למחרת, כשחזרתי מבית הספר, חיכו לי אמא, אבא, וקיפי רחוץ, לבן וצוחק.
הבנתי משהו לפעמים כדאי להסכים לפתוח את הלב, גם אם הדרך שונה ממה שדמיינת. כשהלב נפתח, כל אחד זוכה במשפחה.