אבא, אסור לי לא להפסיק לדבר איתך! מתחילה אורית, חדתה החיונית של בית החם, בדיבורים עם חמותה מרים, כשבזמן שהיא חודרת לשיחה, מביטה בחיוך מרוכז אל דוד, בעלה של מרים, שנמצא בחוץ עם כובע חקלאי. היא באה מהעיר הגדולה לחוות של דוד ויאסר של בן זוגה יוסף, רק לכמה שעות של ביקור קיץ.
סלח לי, אבל הוצאתי את בנכם מהכפר! היא ממשיכה, קולה חודרני. הפכתי אותו מרחוב תל אביב לרוח כפרית. ועכשיו אתם רוצים להפוך את נכדנו, אלון, לכפרי? לא אתן לזה לקרות!
מה קרה, נטע? שואלת מרים בחשש, קולה נוקש. למה את מדברת כך?
כי אלון, אחרי שכל הקיץ שבו בחווה איתנו, איננו כמו שהיה לפני כמה שבועות! מבינים?
לא מבינים. מה משמעות היה לפני? הוא רק בן שמונה!
בדיוק! הוא בן שמונה, ופתאום אחרי הכפר הפך למבוגר! נורמות חדשות נוצרו בו!
נורמות? מה את מתכוונת? מתפלא דוד, מקשיב. הוא התחיל לעשן?
בקשר לעשן, אין דבר!
הוא לא שותה, גם לא מלטף דוד במחשבה. אז מה נורמות האלו?
אתה מדבר על נורמות כפריות! הוא קרא לכל רכב יפה סוסה! דמיינת? הוא רואה מכונית נוצצת, וקורא בקול רם: אמא, אבא, ראו איזה סוס עבר! זה מזעזע!
דוד משקף את המילים במבט מבולבל, ומרים מביטה בו בתלונה.
דוד, המילים שלך מרים מתנצלת, מביטה באורית. אל תדאגי, המילה הזאת אינה גסה, היא אפילו חביבה. זה לא סוס, זה סוסה.
איך את יכולה לומר כך? מתפרצת אורית. האם בן עירוני אמור לדבר כך? אם הוא כבר פוגע במילים, אולי הוא מתחיל לחרוט גם קלקלות! אחרי הקיץ בכפר, נכנס למילון שלו ביטויים משונים: עכשיו אקח אותך בקארדאן! או תקבל את זה במפצל. אני לא מבינה! אסוב על הצילינדר שערותיה רועדות מהקול הזה. ולא מזמן הוא כתב במאמר בית הספר שחלום שלו הוא להיות טרקטוריסט. זה אתה, דוד, למדת אותו לחלום ככה?
למה אני? מנסה דוד לחייך במאמץ, פנים מבולבלות. לא, זה הוא, הוא ראה את המכונות בשדה וחלום קטן נולד. הוא עדיין ילד עירוני, אלון, חלום להיות פקיד בכירות, אולי אפילו שר האוצר.
אנחנו עם בן שלנו מייחלים שיהיה פקיד, מתנשמת אורית. והוא מה הוא קנה לאחרונה?
מה? שואלת מרים, מתוחה.
נתנו לו קצבה של כמה שקלים, כאילו הוא פקיד עתידי, והסברנו לו שיכול לקנות לעצמו מתנה ליום הולדתו. הוא קנה שרשראות, או מסור שרשרת? הוא טען שהשרשראות שלנו כבר משוריינות ולא ניתן לתקן. והוא אמר שאנחנו נצא לשיעור ביער בשנה הבאה ונחתוך עצים למקווה. זה נכון?
אלוהים נאנחת מרים. הילד המחשיב
כן, מוסיף דוד. הוא החליט במקום קנה מתנה, לעזור לי. אורית, אל תדאגי. אנו נזמן לך את ההוצאות על המסורים. היום נחזיר לך את כל הכסף עד אגורה. רק תגידי כמה הוא בילה.
אין זה עניין של כסף! קוראת אורית. הילד שלי צריך לחשוב על לימודיו, לא על עצים למקווה, לא על סוסים וטרקטורים. הוא צריך לשאוף למצוינות, להיכנס ישירות לאוניברסיטה.
נכון, נאתי! חייכה מרים. בקיץ הבא נביא מהספרייה שלנו שבקיבוץ את הספרים החכמים ביותר, נשב עם אלון תחת התפוחייה, נקרא יחד במתמטיקה ובעברית. נהפוך אותו למצטיין.
בטוח! הנהן דוד. קחי אותו אלינו, ובקיץ נהפוך אותו לתלמיד הכי חכם בכפר. הוא יענה על טבלאות כפל כמו פצפוצי תפוחים.
הוא מדבר כמו פזמון, מוסיפה מרים בחיוך. אפילו סבתא הכפריות מתאהבות בקולו. הן אומרות: אמא של אלון, את באמת אם מושלמת.
באמת? שואלת אורית בתמיהה. מה עושה אותי אמא מושלמת?
שאת מביאה אותו לכפר בקיץ, משיבה מרים. הילד באותו גיל צריך לאכול פירות וירקות טריים, לנשום אוויר נקי, לשחות בנהר ולא בבריכת כלור. אלון אמר לי שלמד לשחות כמו דג.
הוא גם רוכב על אופניים בלי לחשוש ממבצעי משאית, מוסיפה אורית. הוא כבר לא מפחד מדבורים, כלבים, והאסתמה שלו נראית כאילו נעלמה.
אנחנו כמעט לא הולכים לקליניקה, מוסיף דוד. בעוד שנה אפילו תצאו מכמעט משם!
אחרי שנה, אלון והכול יישכח את מילת כמעט! מסכם דוד. אל תדאגי, אורית, אנחנו לא משחיתים אותו כאן. הילד יצבור כאן בריאות לכל חייו, והבריאות היא החשובה ביותר.
טוב, אולי אני מרגישה קצת רגועה, מסכמת אורית אחרי כל ההסברים.
כשאורית עוזבת, מרים משקפת אל דוד ושואלת:
איך אתה חושב אם יביאו את אלון שוב בקיץ הבא?
יביאו, אין ברירה, משיב דוד בחוסר וודאות. טוב שנטלי לא נכנסה למבנה, אחרת הייתה רואה את הטרקטור שאני מתכנן לאלון, והייתה מתפרצת. אבל אין בעיה, הכל יהיה בסדר. הוא רק יזכור את המילה סוסה, כמו שאני זוכר מילים של סבא כשהייתי ילד.
