אמא חסמה את המספר שלי ביום שלישי אחר הצהריים. פתאום, במקום צליל חיוג, שמעתי הודעה מכנית: “המנוי אינו זמין”. זה לא היה שיעור חינוכי בסגנון ספרי הורות.

אימא חסמה את המספר שלי ביום שלישי אחרי הצהריים. פתאום, במקום צלילי חיוג, שמעתי את ההודעה המכנית: “המנוי אינו זמין.” זה לא היה שיעור חינוכי מתוך ספרים פסיכולוגיים. זה היה ייאוש שלה. פשוט נמאס לה לשמוע בכל חודש את ה: “תזרקי לי טיפה, שאוכל להחזיק עד יום ראשון.”
אני בן עשרים ושתיים, הייתי בטוח שהעולם חייב לי משהו. לעבוד בשכר רגיל לא עניין אותי, חיכיתי ל”אפשרות האמיתית”, ובינתיים חייתי על ההעברות של אימא. הכסף התבזבז על שטויות: משחקים, בילויים, משלוחי אוכל, כי גם לבשל לבד לא היה לי כוח.
כשהבעלים של הדירה הבין שלא תגיע תשלום, הוא פשוט הראה לי את הדלת. נשאר לי רק מזדה ישנה של ההורים ונעמי הכלבה שלי, קנענית שאהבה לחכות לי אחרי עוד לילה של יציאות.
בלילה הראשון במכונית חשבתי שזה זמני, אבל בשלישי כבר הבנתי שהאוכל נגמר. הייתי עם כמה ש”ח בודדים בכיס. לעצמי קניתי פיתה עם שוקולד, ולנעמי את המזון הכי זול שמצאתי בפיצוציה. בבוקר נעמי לא הצליחה לקום. הגוף שלה, רגיל לדיאטה מיוחדת, קרס. היא שכבה במושב האחורי, נושמת בקושי ומסתכלת עליי בעצב שלא ראיתי אצלה אף פעם כמו נפרדת ממני. לכלבים מהסוג שלה יש קיבה רגישה, ואני, כמו אגואיסט, חסכתי עליה במזון הנכון עוד שבוע קודם.
נסעתי לרחובות, לעיר שלנו, לבית של אימא. רציתי רק להיכנס ושיאכילו אותנו שיחממו אותנו. אבל החליפו את המנעול בדלת. עמדתי מתחת לחלון והתקשרתי שקט. שלחתי הודעות שום תגובה.
התיישבתי על שפת המדרכה, מבולבל ומרגיש חסר אונים. השכנה בקומה הראשונה יצאה עם חבילה:
שירה ביקשה להעביר לך את זה.
בתוך החבילה היה מזון מיוחד לכלבה, תרופות לא שקל אחד, לא פתק, רק חבילה, סימן שאימא דואגת לנעמי אבל אליי אין לה מה לומר.
רציתי להביא את נעמי לוטרינר, אבל המכונית שבקה בדיוק ברגע הקריטי המצבר נגמר. לא היה כסף למונית, וגם לא חברים בסביבה. המרפאה הייתה כמה שכונות רחוקות.
לקחתי את נעמי בידיים שלושים קילו זה לא היה כמו בסרטים. התנשפתי, הזעתי, עצרתי לפעמים כי הרגליים רעדו מהמאמץ. אנשים הסתכלו עליי או התרחקו, כאילו אני איזה הומלס. כשהגעתי סוף סוף לדלת המרפאה, נפלתי על הספסל, מחזיק אותה בחיקי.
הוטרינר, מכר של אבא שלי, בדק אותה ואז הסתכל עליי:
אתה סחבת אותה כל הדרך לבד?
לא הייתה ברירה המכונית שבקה, לחשתי.
מחפש עבודה? לקראת חגים, חבר שלי מחפש עובדים במחסן ברזל. הכסף לא מדהים, אבל הכל בתשלומים מדויקים. תנסה תצליח, לא תנסה אני אקח את נעמי אליי, כי אתה חונק אותה.
התחלתי לעבוד שם. לא כי פתאום נהייתי גיבור, אלא כי פחדתי באמת. עבדתי עד הלילות, התרגלתי לעבודה קשה, ישנתי במכונית עד שהצלחתי לחסוך לשכר דירה ראשון במעונות.
נעלם ממני משהו מהגישה הילדותית. במראה עמד מולי גבר עם מבט עייף, אבל שקט וידיים מחוספסות מהעבודה. הבנתי סוף סוף את הערך של כל שקל.
חצי שנה אחרי זה נסעתי לאימא. לא כדי לבקש ממנה עוד משהו. נכנסתי, הנחתי בצד כסף, ותיקנתי את הברז במטבח ואת הדלת לחדר דברים שבמשך שנים לא הגעתי לטפל בהם.
אימא עמדה לידי. לא נזפה בי. רק שלחה יד אל הכתף. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי לא הילד של אימא, אלא גבר אמיתי.
היא חסמה אותי לא כי הפסיקה לאהוב אלא כי כאב לה לראות אותי חלש. לפעמים צריך לסחוב כלבה בעיר על הגב, כדי להבין שאף אחד לא יחיה את החיים שלך בשבילך.