אמא חסמה את המספר שלי ביום שלישי אחר הצהריים. ברגע אחד, במקום צליל החיוג, שמעתי הודעה מכנית: “המנוי מחוץ לאזור הכיסוי”. זה לא היה שיעור חינוכי לפי ספרי ההורות.

אמא חסמה לי את המספר ביום שלישי אחה”צ. פשוט ברגע אחד, במקום צלצול, שמעתי את ההודעה “המנוי אינו זמין”. זה לא היה איזשהו שיעור חינוכי מתוך ספרי פסיכולוגיה, זה היה רגע של ייאוש מוחלט שלה. נמאס לה לשמוע כל חודש ממני “תעביר לי קצת, רק עד יום ראשון”.
אני בן עשרים ושתיים, הייתי בטוח שהחיים חייבים לי משהו. לא רציתי לעבוד בשכר רגיל, חיכיתי תמיד לאותו “הצ’אנס הגדול”, ובינתיים הסתדרתי רק בזכות העברות מבנק לאומי של אמא. הכסף פשוט נעלם על שטויות: משחקים, בילויים, משלוחי אוכל כי אפילו לא היה לי כוח לבשל.
כשהבעלים של הדירה הבין שלא תהיה לו העברת שקל חדש, הוא פשוט הראה לי את הדלת. נשאר לי רק יונדאי אקסנט ישנה של ההורים וסיירי הכלב שלי. סיירי היה חבר לסיגריות ולחיים קלילים. רק הוא היה מחכה לי בסבלנות אחרי כל לילות הבילויים.
את הלילה הראשון ברכב חשבתי שזה זמני. בלילה השלישי כבר חשבתי על האוכל שנגמר. נשאר לי כמעט כלום בארנק שאריות. לעצמי קניתי מנה חבילה של קוסקוס מוכן, ולסיירי את המזון הכי זול שמצאתי בדוכן בפלאפליה. בבוקר הוא כבר לא הצליח לקום. הגוף שלו שהתרגל לדיאטה מיוחדת פשוט קרס. הוא נשכב על המושב האחורי, נשם בכבדות והסתכל עליי בעיניים עצובות, כאילו נפרד ממני. לברדור עם עיכול חלש, ואני, אגואיסט עד הסוף, חסכתי עליו כמה שקלים שבוע קודם.
נסעתי לאמא בעיר הקטנה שלנו רמת השרון. רציתי רק שיעלה אותנו לארוחה חמה ומקלחת. אבל את המנעול בדלת היא החליפה. עמדתי מתחת לחלון והתקשרתי כלום. שלחתי הודעות שום תגובה.
ישבתי בקצה המדרכה, מרגיש חסר אונים לחלוטין. השכנה מהקומה הראשונה יצאה אליי עם חבילה.
נעמה ביקשה שאעביר לך.
בחבילה היה אוכל מיוחד לכלב ותרופות. אף לא לחם אחד, אף לא פתק. רק החבילה סימן שהיא דואגת לסיירי, אבל אליי כבר אין לה מה להגיד.
רציתי לקחת את סיירי לווטרינר, אבל הרכב התקלקל בדיוק כשצריך המצבר הלך. לא היה לי כסף למונית, ולא חברים שיעזרו. המרפאה הייתה במרחק כמה שכונות.
לקחתי את סיירי על הידיים שלושים קילו. זה לא היה דומה לסרטים נשמתי בכבדות, הזעתי, עצרתי כמה פעמים כי הרגליים פשוט קרסו. אנשים עקפו אותי כאילו אני איזה הומלס. בסוף כשהגעתי למרפאה, פשוט נפלתי על הספסל עם הכלב על הברכיים.
הווטרינר מכר של אבא מהצבא הסתכל על סיירי, ואז עליי:
סחבת אותו לבד?
המכונית לא התניעה, עניתי בעייפות.
מחפש עבודה? אש. יש לי דוד שמחפש עובדים למפעל מתכת. זה לא דבש, אבל משלמים כמו שצריך. תנסה תצליח. אם לא, אקח את סיירי אליי, כי אתה פשוט גומר אותו.
הלכתי לעבוד שם. לא כי פתאום נהייתי גיבור, אלא כי סוף סוף באמת פחדתי. עבדתי במפעל עד שעה מאוחרת, התרגלתי לעבודה קשה, ישנתי ברכב עד שחסכתי מספיק לשכור חדר במעונות.
משהו השתנה בי. הנעורים הקלים נעלמו. במראה ראיתי גבר עם מבט עייף אבל רגוע, ידיים מחוספסות מעבודה. סוף סוף הבנתי את הערך של כל שקל.
חצי שנה אחרי, נסעתי לאמא. לא כדי לבקש משהו. נכנסתי, שמתי בשקט על השידה כסף ותיקנתי סוף סוף את הברז במטבח ואת הדלת בחדר דברים שדחיתי שנים.
אמא עמדה לידי. היא לא אמרה כלום. רק הניחה לי יד על הכתף. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי שלא הייתי הילד שלה אלא גבר.
היא חסמה אותי לא כי הפסיקה לאהוב, אלא כי כאב לה לראות אותי חלש. לפעמים צריך לסחוב כלב דרך כל העיר, כדי להבין אף אחד לא יחיה בשבילך.