אמא שלי חולה היא תעבור לגור אצלנו, את תצטרכי לטפל בה! הודיע לאיילת בעלה, יואל.
סליחה, מה? איילת הורידה את הטלפון, שבו בדיוק בדקה את הצ׳אט של העבודה, כאילו היא הורידה אותו מחלום אחר.
יואל עמד בפתח המטבח, ידיים שלובות, קטנות-גדולות. פניו היו חתומות כאילו הכריז על סוף העולם זה סוף, סגור, ואין אפילו למה לדון.
אמרתי שאמא תגור אצלנו תקופה. היא חייבת עזרה צמודה, הרופא אמר חודשיים שלושה לפחות, אולי יותר.
משהו עמוק, איטי, הצטמק בליבה של איילת. צל חלום שהולך ונסגר.
ומתי החלטת את זה? שאלה בקול שקו של חול עובר דרכו.
דיברתי עם נועה, אחותי, וגם עם הרופא. זהו. הכל סגור.
מובן שלושתכם החלטתם, ורק נשאר לי להגיב, לקבל את זה כמו שמקבלים גשם לא הצלחתי לעצור.
יואל הצר גבותיו מעט, כאילו ציפה להתנגדות, ובכל זאת הופתע למצוא אותה שם.
איילת, תביני זו אמא שלי. למי יהיה אכפת אם לא לנו? נועה בגבעתיים עם שלושה ילדים קטנים, עבודה לנו פה דירה גדולה, את בבית כמעט כל יום.
אני עובדת חמישה ימים בשבוע, יואל. משרה מלאה. מתשע עד שבע, לפעמים יותר. אתה יודע טוב מאוד.
אז מה? פתח זרועות קלות כמו נמלים על השיש. אמא לא דורשת הרבה. רק שתהיי לידה, תרימי לה תרופה, תחממי לה אוכל, תלכי איתה לשירותים את תסתדרי. הכי טוב.
איילת הרגישה נימול מוזר בחזה. לא כעס, רק הידיעה הדקה והקרה: מבחינתו ככה זה. העבודה שלה, העייפות, הזמן שלה, הכל שולי לעומת “הצורך של אמא”.
שקלתם מטפלת סיעודית? הלכה מילותיה כמו דג במים עכורים.
יואל נאנח.
את יודעת כמה זה עולה. מטפלת טובה חמשת אלפים שקל בחודש. מאיפה נביא את זה?
ומה עם חופשה ללא תשלום בשבילך? או חצי משרה לפחות, באיזו דרך קסומה?
הוא הביט בה כאילו הציעה לקפוץ מצוק ליד מצפה רמון.
איילת, התפקיד שלי… ללא תחליף. אי אפשר לשחרר אותי חודשיים, שלושה. ואני לא יודע לטפל רפואית להזריק, לבדוק לחץ. מה אני, אחות?
אז אני כן? לא הרימה קול, רק חלום-של-שאלה, הכי רגועה.
יואל השתהה, מבטו חצי כואב, אולי בפעם הראשונה בשיח הזה הוא הבין שמשהו לא עובר חלק.
את אישה, אמר לבסוף, וזו הייתה אמונה שלמה כל כך עד שאיילת כמעט פרצה בצחוק. את יודעת, זה בא לך מהבטן, אינסטינקט. תמיד היה לך את זה יותר קל.
הנהנה לעצמה, כחולמת צלול.
כלומר, אינסטינקט.
כן.
הניחה את הטלפון הפוך על השולחן. הביטה באצבעותיה שהתנודדו קמעא.
אז כך: תיקח אתה חופש ללא תשלום חודשיים. אני אמשיך לעבוד. שנינו נטפל באמא. בערבים ובסופי שבוע אני. בשעות היום אתה. מתאים?
יואל פתח פה, סגר אותו, פתח וסגר, כאילו שמיים נסגרים בנגב.
את רצינית?
לגמרי.
אמרתי לך, אי אפשר!
אז נשכור מטפלת, חצי-חצי בהוצאה. או שישים-ארבעים, אם אתה חושב שהמשכורת שלי נמוכה יותר. אבל אני לא נושאת את כל הטיפול עליי לבד. לא.
השתררה דממה עבה, נטועה על רצפת המטבח.
יואל התעטש חרישית.
אז את מסרבת?
לא, הרימה אליו מבט חד. אני מסרבת להיות מטפלת 24/7 על חשבון החיים והעבודה שלי, ובלי ששואלים אותי. זו לא אותה סירוב.
הוא בהה בה, כמו מנסה לפצח חידה בספר תנ”ך.
זו אמא שלי נשמע קולו פגוע, כמו ילד שנאלץ לראשונה להחזיר למישהו אחר את אחריותו.
אני מבינה, אמרה בשקט. ולכן אני מציעה דרך שתשמור על כולנו. גם על אמא שלך.
יואל יצא בפתאומיות. דלת החדר נסגרה, לא חזק, אבל היטב.
איילת נותרה יושבת על השולחן, מול כוס תה שהתקררה, הלב כמו צף. חלום חוזר ללא מנוחה: “הנה זה. זה התחיל.”
הבינה, זה רק ההתחלה.
ידעה מה יקרה עכשיו: הוא יתקשר לאחותו, אחר כך לאמא, שוב לאחות. תיכף השעה עשר ואמא שלו, רוחית, תעמוד בדלת, כי היא גרה עשר דקות הליכה ושומעת הכל. תהיה שיחה, ישפטו אותה כקשוחה, עצמאית מדי, כפוית טובה, אישה “ששכחה מה זו משפחה”.
אבל בעיקר היא הבינה פתאום משהו פשוט.
היא לא חייבת להתנצל שהיא רוצה לישון יותר מארבע שעות בלילה. ולא שזו לא סתם עבודה. לא להתנצל על העצבים, על כלי הדם, על צורך בחיים שלא הופכים לאולפן סיעודי.
קמה, ניגשה לחלון, פתחה חריץ.
לילה קר נכנס, מביא ריח אספלט רטוב ועשן רחוק של מדורה.
איילת נשמה עמוק.
“תגידו מה שתגידו,” חשבה. “אמרתי את ה’לא’ הראשון שלי.”
וזה ה”לא” הכי רם שאמרה מאז שהתחתנו.
בבוקר שאחרי, איילת התעוררה מצליל הדלת. המפתח סובב פעמיים רך, כמעט מתנצל. נגררו רגליים, שיעול מתוקן.
היא שכבה בלי תנועה, מאזינה לאמא מפרקת מעיל, מצביעה על טקס עתיק: היום מתחיל. רק שזו פתיחה למלחמה.
יואל? קולה של רוחית היה חלש אך פוקד אתה בבית?
יואל בטח לא ישן, ענה מיידי, מלא אנרגיה דקות: כן, אמא. בואי, אני שם מים.
איילת נאנחה בשקט. “אפילו לא אמר שהוא מביא אותה היום. פשוט עשה.”
קמה, עטפה חלוק, החליקה למסדרון.
רוחית עמדה במרכז, נמוכה, מקומטת, מעילה הכחול בן העשור. ביד תיק עם תרופות ותרמוס. חיוך דק, עייף, עם טיפת עליונות.
בוקר טוב, איילת. מצטערת על השעה. הרופא אמר, כמה שיותר מהר יותר טוב.
הנהנה.
בוקר טוב, רוחית.
יואל הציץ מהמטבח מגש עם תה, ביסקוויטים, תרופות בצלוחית.
אמא, לכי תנוחי כבר. סידרתי לך את הספה.
ומי יסדר לי את הדברים? הציצה באיילת. תעזרי לי, נכון?
כאב פועם רקע לרקה של איילת.
כמובן. אחרי העבודה.
אחרי העבודה? קולה של רוחית הגביה. אז מי יהיה איתי היום?
יואל ניקה גרונו.
אני בבוקר יוצא, אמא. קבעתי לחזור בצהריים. איילת אולי את יכולה לקחת יום חופש?
איילת הביטה בו דקה ארוכה.
היום יש לי פרזנטציה חשובה מול לקוח. בלתי אפשרי לבטל.
ואחר כך? רוחית כבר הסירה מעיל אחרי זה תוכלי?
אחרי הפרזנטציה אבוא הביתה כרגיל. בשבע, שבע וחצי.
דממה נתפסה כמו קורי עכביש.
רוחית התיישבה לאיטה על הכסא.
אני אהיה לבד כל היום?
יואל הסתכל על אשתו מבט של כלב עזוב.
איילת, יציבה, לא הגביהה קול: בבוקר אכין לך אוכל ליום, ארשום תרופות לכל שעתיים. אם קורה משהו, תתקשרי אענה, אפילו בפרזנטציה.
רוחית הצרה שפתיים.
ואם אפול? ואם אתבלבל בתרופות?
אז צרי קשר למד״א. זה הכי נכון.
יואל פתח פה להגיב השתתק.
רוחית, אל בנה:
יואל שמעת?
אמא, לחש, כמעט איילת צודקת. אנחנו לא רופאים, מישהי רצינית תדע לעזור.
איילת הופתעה “איילת צודקת” בקול רם? לא זוכרת מתי שמעה את זה.
רוחית התרוממה מהכיסא.
טוב, אמרה, אם זה הסיכום זה הסיכום.
נכנסה לחדר, נסחבת אחרי תיק. דלת נסגרה חרש.
יואל לאיילת:
לפחות היית יכולה
לא, קטעה. לא יכולה. ולא אעשה את זה.
פסעה למטבח, מזגה לעצמה מים, שתתה ברוב חלום.
יואל מאחור:
איילת אני יודע שזה קשה. אבל זו אמא שלי.
אני יודעת.
והיא באמת לא מרגישה טוב.
אני מאמינה לך.
אז למה
איילת סובבה אליו את החלוק, מרחפת כמעט.
כי אם אסכים עכשיו זה יהיה תמיד. לעד. אתה קולטים?
שוק דומם נפל בחדר.
אני אוהבת אותך, אמרה. ולא רוצה שהבית יקרוס בגלל שמישהו שכח שלשני יש חיים משלו.
יואל גלגל מבטו לרצפה.
אדבר עם נועה שוב. אולי לפחות תבוא בשבתות.
מצוין.
הרים מבט.
את לא תהיי כועסת עליי?
היא חייכה בפעם הראשונה ביומיים.
אני כועסת. אבל החלטתי לא להיסחף עם זה לנצח.
הנהן.
אשתדל לתקן.
הביטה בשעון.
צריך להתארגן. יש לי פרזנטציה בעוד שעתיים.
עברה לחדר השינה. יואל נשאר, מביט בכוס ריקה.
היום חלף בשלווה חריגה. הפרזנטציה עברה מדהים, הלקוח התרשם אפילו קיבל תוספת בונוס בזכות הדחיפות. יצאה מהמשרד ברבע לשבע עם ריח קל של חופש בחלום.
במטרונית שלחה ליואל:
“מה נשמע עם אמא?”
ענתה הודעה מיד:
“נחה. אני בבית משלוש. הכנתי ארוחת ערב. מחכים לך.”
איילת הביטה בחלון האפל של הקרון.
“מחכים לך”.
מילה שלא הרגישה כל כך ביתית שנים.
ואכן חיכו לה.
מַצָּב שולחן סלט, דג אפוי, תפוחי אדמה. רוחית בכורסה עם עיתון. ראתה אותה, הניחה את הספר.
איילת הגעת.
הגעתי.
בואי, תאכלי. יואל עשה הכל לבד. אפילו שטף כלים.
איילת הביטה ביואל. משך כתפיים לא ביג דיל.
התיישבה.
רוחית השתעלה.
חשבתי אולי באמת עדיף לשכור מטפלת. לפחות ליום. יואל בצרות בעבודה, כל הזמן נעלם
איילת הרימה מבט.
זה בהחלט הגיוני.
אדבר עם נועה, אמר יואל. נתחלק כולנו. היא הבטיחה לבדוק.
רוחית נאנחה.
לא האמנתי שאזכה למטפלת זרה שתחליף לי חיתול
אף אחד לא זר, אמא, לחש יואל. אנחנו משפחה. פשוט עכשיו לכולם יש גבולות.
איילת הביטה ברוחית.
ההיא, אחרי שתיקה, הנהנה.
הגיע הזמן ללמוד.
באותו רגע הטלפון של רוחית צלצל.
הביטה, נאנחה.
נועה אחותך.
יואל ענה.
היי כן, אמא בבית תקשיבי צריך עזרה. לא רק כסף. תבואי בשבת. נדבר כולנו.
סיים את השיחה.
הביט באיילת.
היא תבוא.
קימטה ראש.
טוב.
ופתאום הרגישה הפעם לא מפחיד לחזור הביתה.
לא כי נהיה שקט כי סוף סוף שומעים.
חלפו שלושה שבועות.
רוחית כבר לא השתעלה רעות בלילות. התרופות עבדו, רגליים ירדו בנפיחות, והיא אפילו הגיעה פעמיים למטבח לבד. אבל הכי חשוב נהיה שקט אחר. לא השקט בו כולם הולכים על ביצים, אלא שקט בוגר של אנשים שנושמים.
בשבת בבוקר, נועה הגיעה מהמרכז.
נכנסה עם שתי מזוודות, ילדה תלויה עליה, חיוך קצת מתבייש.
אמא, שלום איילת, יואל סליחה שלקח זמן.
רוחית ישבה בכורסה, הביטה תורנית שלא יברח הרגע.
הגעת בכל זאת.
ברור, נועה הניחה את הילדה בידי יואל, ניגשה לאמא. הבטחתי.
איילת עמדה בפתח המטבח. לא התערבה, רק חלמה.
נועה כרעה בכריעה לפני הכורסה.
דיברתי עם יואל החלטנו כך.
שלפה דף.
זה מודעה. מטפלת עם הסמכה, תשעה עד שבע, חמישה ימים בשבוע. סופ״ש אנחנו.
רוחית לקחה דף ביד רועדת. קראה. הרימה מבט לבן.
וכסף?
משלמים שלושתנו, ענה יואל חצי-חצי-חצי.
חצי ליקקה את המילה, בחנה אותה בחלום.
נועה הנהנה.
אמא, את יודעת לאף אחד אין אפשרות לעזוב עבודה. את זקוקה לטיפול צמוד אז משלמים מקצועית.
לראשונה מאז השיחה, איילת דיברה:
כבר סגרנו עם מישהי שמה ענת מזרחי. חמישים ושמונה, עשרים שנה ניסיון. מחר באה להכיר.
רוחית ישבה שותקת.
הרימה מבט לאיילת ישיר, בלי עליונות.
איילת יכולת פשוט לומר “לא” וללכת. הרבה היו עושות זאת.
משכה כתף.
יכלתי. אבל כולם היו נפגעים.
רוחית הביטה על כפותיה.
חשבתי כל השבוע. התרגלתי כל החיים שמי שאמא הכל מסביבי. ופתאום אני צריכה ללמוד להסתגל.
נועה לקחה את ידה.
אף אחד לא מכריח להשתנות, אמא. פשוט לנשום, שנוכל כולנו.
רוחית הביטה בילדים, ואז שוב באיילת.
סליחה, איילת, אמרה בשקט באמת חשבתי שמותר לי לדרוש.
איילת הרגישה כאב עתיק מתיר לפעום.
אני חיה עם זה, רוחית.
חוייכה, הפעם חמה.
נלך להכיר את ענת שלכם? אם כבר החלטתם שאני לא מלכה כאן.
יואל חייך לראשונה אחרי שבועות.
לא מלכה, לא אל. רק האמא שלנו. ואותך אוהבים. רק כמו שבן אדם אוהב.
בערב, נועה נסעה עם הילדה לתחנה, רוחית ישנה כבר, ואיילת עם יואל ישבו במטבח, אור רך.
מזג לה יין. גם לעצמו.
יודעת, לחש, הייתי בטוח שתלכי.
הביטה בו, תימהון.
באמת?
כן. אחרי שאמרת “לא” פחדתי שזהו. שת Pack your bags. תלכי.
היא סובבה את הכוס.
חשבתי על זה.
אז מה עצר אותך?
התלבטה, ואז:
הבנתי אם אעזוב, לעולם לא אדע אם תדע לקחת אחריות, לא רק בדיבורים.
יואל הוריד עיניים.
למדתי הרבה השבועות. ועוד צריך ללמוד.
אני רואה.
הרכינה אליו ראש.
תודה שנתת לי סיכוי.
היא חייכה סוף סוף רגש אמיתי.
תודה שניצלת אותו.
צ׳ינג. שני כוסות, חרישיות, כמעט חלום.
בחוץ שלג, לבן ראשון של החורף. פתיתים נופלים לאט באור הלבנים.
בחדר של רוחית בוהק מנורה רכה.
ובחדר של איילת ויואל, לראשונה מזה זמן לא ריח תרופות ודאגה, רק בית. בית שלהם.
