יום שלישי, 12 במרץ
היום היה כמו סרט ישן שבו אני עדיין משחק תפקיד משני הבעל, המורה, והפעם גם הקורבן.
תמר, אשתי, הרימה את הקול אליי כשאמרה: “די לשחק את הסובלת, בוא נדבר בשקט ונפתור.” היא הייתה בטוחה שאין כאן שום דבר רגיש, כאילו אנחנו כבר לא ילדים של חמש שנים שצריכים לשים לב לכל רחש.
קולו של בני עשר, נועם, מאחורי דלת חדר הילדים, גרם לכל שנינו להסתכל זה על זה ולנער בראש. “אתה יודע, אני שונא אותו כי הוא תמיד מסתובב סביב עצמו, כאילו אנחנו מתאמנים על חוסר משמעות.” הוא הרים קולי, כאילו מילותיה של תמר חודרות לתוך ראשו של הילד.
תמר קיבלה את האוזניות, נחתה בנוחות על הספה והדליקה מוסיקה כדי שלא ישמע את קולו של נועם שמרחיב בחיוך מרוכז את המילים המתקנות. היא נזכרת בימים שבהם הסתגרת על קולה הרך של ויקטור, שהבטיח שכל קונפליקט ייפתר בטקטיקות דיפלומטיות. לא ידעה אז שהדיפלומטיה של ויקטור היא בעצם “הצמדה לעצמך ולצרכיך, ולציין את האחר כמתפרנס ממך”.
הקפדתי, כמו שהיא רגילה, לא לענות לו בחומרה על נועם היא אף פעם לא הייתה משאירה את הילד שורף. אבל ויקטור, שגר בתל אביב, לא היה מתכוון להחזיר את אותו יחס לבנו שלו, נועם. יום הולדתו של נועם היה מתוכנן מראש: הזמנו מקום ב”מסעדת הדובדבן” עם חדר משחקים, הזמנו שלושה חברים קרובים של הילד, קבענו תפריט ועוגת שוקולד מותאמת. מה שיוכל להשתבש? רק אם מישהו יחלה ויבטל, אבל אז כולם מבינים ולא מתלוננים.
הדבר שהרסק את התוכנית היה ויקטור, שבדיוק כשכול המשפחה הייתה מתלבשת לאירוע, הוא קיבל שיחה מאחותו והחליף לבוש אל בגדים של “בלתי פורמליים”. תמר, שמכירה את ההיסטוריה של השתלשלות היחסים שלנו, חשה מיד שמדובר במשהו נוסף: האם הוא מתכנן שוב להעדיף אם של שלוש נשים אמא, אחות ובת לפי סדר חשיבות?
זה כבר לא הפעם הראשונה שבו הוא משקיע את סופו בעזרה לאמא שלו בגינה, בקניות, או באחוזות של הסבתא. כאשר אין משימה לבת של אמא, האחות מופיעה עם בקשה למעוז של “אח למעשים גבריים”. בתור איש שחשב שיחס חם למשפחה הוא סימן לזוגיות בריאה, תמר המשיכה להאמין שהשקעה זו תבטיח ניהול בית מאוזן.
בצד של הבית עצמו, ברזים נזלו והדלתות חורק. תמר נאלצה לבסוף להזמין קבלן ולא לחכות לשבוע הבא כפי שהבטיח ויקטור. הוא הרגיש פתאום משוחרר, כאילו מצא משקל של הקלה אחרי שהבין שהאחריות שלו נעלמת.
תמר התרגלה לחיי הבדידות וחיפשה נחת בעבודות הבית ובסדרות טלוויזיה, במקום לשבת איתו ולדבר. ויקטור החל להתלונן לעיתים קרובות שהיא קוראת לו “קר חם” ושהיא כבר לא מרגישה חיבור. היא, שבקושי מצאה זמן לשבת איתו, לא ראתה צורך להקפיד על נוכחותו.
היום, כשיום הולדתו של נועם היה בפתח, ויקטור החליט לנסוע לעזור לאחותו ברכבי אריזות, בטענה שהשינוע הוא דחוף ויום ההולדת ניתן לדחות ליום אחר. תמר הרימה את הקול, קראה לו בקול רם: “תן לי שבוע לחשוב איך לתקן את הטעות שלך!” השבוע הזה הפך למסע מחשבה פנימי, כי עלייה מהווה פרק כואב בחיי נישואין.
הפרידה הייתה קשים היא לא יכלה לסלוח לו על כך שהעביר את יום הולדת בנה למרודף. עם זאת, אחרי שבוע של מחשבות, היא החליטה לפעול. היא הגישה בקשה לגירושין, והעבירה את ויקטור לדירת האם שלה. במשך שמונה שנים, כמעט לא נפגשנו. הוא שלם מזונות, והופיע רק בימי הולדת של נועם וכנראה שדחה את החגיגה למועד אחר.
נועם, שהפך לבחור בוגרת, חזר ליחסים עם אביו רק כשהתבגר, ופתאום ויקטור החל למתלונן בקול רם על חוסר תקשורת. הוא ניסה להעביר לי את האשמה שנושא השיקום הוא באחריותי. תשובתי הייתה ברורה: “הייתה לי משימה אחרת משפחה שלי, לא רק אבא.”
לבסוף, במפגש בטירת נוה אשולול ברמת חן, ויקטור ניסה להאשים אותי בחוסר תקשורת, ואמר: “הייתי צריך לשפר את הקשר עם נועם, ואת לא עשתה דבר.” אני הגבתי: “יש לי עדיפות למען אמי ואחותי, ואתה צריך להבין שזאת לא בעיניי.”
השתיקה שלו נחתה על הדלת, ואני נודד חזרה לעבודה שלי, למלא את היום במטלותיי, אבל עם לב מלא בתובנה.
**לקח:** כשבוחרים בין המשפחה המורחבת לבין הילדים, עדיף לזכור שהקשר עם ההורים הוא חשוב, אך הוא לא צריך לעלות על חשבון החבילות האישיות של ההורה והילד. היחס האמיתי מתחיל מהבנה שהאהבה צריכה להיות שווה לכל הצדדים, ולא רק למרכז מסוים בשולחן.
