הורי היקרים
אמא שלי הייתה אישה יפהפייה. אני אומר “הייתה”, כי לפני חצי שנה הלכה לעולמה, אחרי שנשארה עוד שבועיים לבדה מאז שאבא נפטר. לשניהם כבר היה מזמן עברו שמונים שנה, ובכל זאת אני מרגיש שחייהם הסתיימו מוקדם מדי, זה משום שהם היו ההורים שלי אמא ואבא שלי.
אז… אמא באמת הייתה יפה. אני עצמי ראיתי זאת, כי למרות שהייתי הבן, הייתי גם גבר שנשם את אהבת הבית. אבא לא הפסיק להזכיר לי את זה במשך כל חיי.
גם כשהתעצבנה עליי על ציונים בבית הספר או עניינים אחרים, אבא היה נכנס אחרי לרגע לחדר, יושב לידי באנחה, מחבק את ברכיו כמו שאני, שותק, ואז סוגר את השיחה בלי מילים, כך:
“תקשיב, ילד, אל תיקח ללב… היא צעקה, כעסה גם אנחנו לפעמים מעצבנים. אבל היא שלנו… ילדה. שנינו צריכים אותה כמו אוויר. לך, תבקש סליחה ממנה.”
ואני, אני! הייתי שם אוויר בריאות, רוצה לצעוק, מבריק במבט אל עבר אבא. הוא, מנוסה כהרגלו, ישר שלח את ידו עם כף פתוחה, כאילו סותם לי את הפה, ואמר בעדינות נחושה:
“אל תעיז לומר מילה רעה על אשתי…”
והייתי מתכווץ ולא מעז. כי אהבתי אותו מאוד. וגם את אמא אהבתי מאוד.
ידוע לי גם כיצד הם הפכו לבעל ואישה כל אחד סיפר לי “בסוד” מאחורי גבו של השני.
אמא למדה אז באוניברסיטת תל אביב. בשנה הראשונה. היא כבר הייתה אמורה להתארס עם איזה אלדד אחד. יום אחד, אלדד הגיע לפגישה עם חברו נועם, כי נועם רק עבר לעיר שלנו ולא הכיר אף אחד. אז אלדד הזמין אותו להצטרף… וככה שלושתם יצאו בערב לטייל, הסתובבו בשדרות רוטשילד, טיפסו על הגג של בית קולנוע ישן כדי לא לשלם על כרטיס, וצפו בסרט מצחיק בחינם תחת כיפת השמיים. את הגג אבא שלי הציע, כי אלדד בעצמו לעולם לא היה חושב על זה!
אמא אמרה תמיד שנועם שהיה אבא שלי לעתיד היה גבר שקט ובהיר עיניים, ואילו אלדד כל הערב פיטפט, הקריא שירים, תכנן עתיד עם אמא, ואבא רק הקשיב ושתק.
כשהיה סוף סוף זמן להיפרד, אבא פסע קדימה, אחז בידה הקטנה של אמא ואמר:
“יעל, הוא לא בשבילך. תתחתני איתי.”
אמא נבהלה, ושאלה בקול חנוק:
“מתי?”
ואבא, כאילו חיכה בדיוק לזה, ענה:
“מחר.”
והוסיף:
“יהיה לנו בן. שנינו נאהב אותו מאוד, וזה יחבר את שנינו עוד יותר. נקרא לו תומר כמו שם עברי אמיתי.”
“אין בעיה,” הסכימה אמא במקום, וכך נישאו.
אלדד היה השושבין בצד החתן.
אחר כך סיימו שניהם יחד את האוניברסיטה, ועברו לעבוד בגליל, כי לשניהם היה רשום בתעודה “גיאולוג מודד”. ושם בהרים קיבלו דירתם הראשונה חדר מאחורי מתנ”ס זעיר, שהמנהלת פינתה במיוחד מהאחסון בשביל הזוג הצעיר.
ואז, אחרי הזמן הראוי, נולד הבן שלהם אני, תומר. שניהם אהבו אותי מאוד מאוד, כמו שאבא הבטיח לאמא.
אבא הביא מהדיר סוסה זקנה בשם רחל, כדי להביא את אמא ואותי מבית החולים.
כשבאו איתי הביתה, ראו בכניסה את אלדד מחכה בידו גיגית פח לעצמאות אמבטיות. הוא הצליח להשיג אותה בקשרים מסובכים. אותה גיגית שימשה לי גם כאמבטיה וגם, לפי אמא, כמיטה בימים הראשונים. היא סידרה שם שמיכה עבה שקיבלה מימיה, כיסתה בסדין, ושם שכבתי. בזמן הרחצה, הניחה את השמיכה למיטה, ואני זינקתי בחיוך למים. אבא הקפיד להגיע מוקדם מהמכון, כדי שלא יחמיץ את האמבטיה של… לא, לא הסוסה אלא של הבן. הוא היה מחזיק את ראשי, ואמא דאגה לניקיונו של “הנסיך הקטן” שלה.
נו, נסיך אמיתי לא נהייתי, אבל גיאולוג כמו הוריי אני חושב שהצלחתי להיות לא רע בכלל.
והנה, הדבר המופלא אשתי גם היא גיאולוגית. הכרנו בעבודה מיד אחרי הלימודים. אמא שלי מיד התאהבה ברותי שלי, וגם אבא התאהב בה.
כשהיו באים אלינו או אנו אליהם, אבא היה לוקח אותי למרפסת ושותק, ואז אומר:
“אתה יודע, נדמה לי שהיה לי מזל פעמיים בחיים: כשפגשתי את אמא שלך, וכשאתה נישאת לרותי. תשמור עליה, היא, כמו אמא ילדה…”
אבא נפטר בלילה אחד, בבת אחת. אמא קלטה מיד, התעוררה…
מאז, זקנה השתלטה עליה במהירות, והיא שכחה דברים רבים. לדוגמה, ששוב אין אבא. גם כשהבאנו אותה לגור איתנו, הייתה יושבת כל היום ליד החלון, מחכה כאילו הוא תכף יחזור מהעבודה, ומדי יום הייתה מכינה קציצות טעימות, “בדיוק איך שנועם אוהב אותן”…







