אמא הרי רק רצתה לעזור – שמעת שנינה כבר סבתא בפעם השנייה? – חמותה מזגה למרינה תה. – נולד לה עוד נכד, תינוק, שלושה קילו שמונה מאות. בריא כזה, עם לחיים מתוקות. מרינה הנהנה, מחממת את הידיים על פורצלן חם. בדירה של אירינה סרגייבנה תמיד היה קריר – היא חסכה על חימום, אבל על השולחן תמיד הצטברו צלחות עם עוגות, קציצות ביתיות וסלטים. כאילו מרינה הגיעה לארוחת חג, לא רק לתה. – ואת ואליושקה עוד לא משמחים אותי. מרינוצ’קה, כמה עוד אפשר למשוך? את כבר לא בת עשרים, וללשה כבר שלושים ואחת. הזמן שלכם עכשיו! – אירינה סרגייבנה קרבה לנכדת הכלה קערה עם ריבה. – אני חשבתי שבגיל הזה כבר אטפל בנכדים, ואתם רק “נחכה, נחכה”. – אירינה סרגייבנה, הזמנים לא פשוטים עכשיו, – מרינה אמרה בעדינות, נזהרת לא להעליב. – אנחנו חוסכים לדירה. להחזיק גם תינוק וגם משכנתא פשוט בלתי אפשרי. עדיף קודם לקנות דירה, ואחר כך לחשוב על ילדים. החמות נופפה בידה כאילו מרחיקה זבוב טורדני. – מה את מבלבלת את המוח? תולידו, הכל כבר יסתדר. אנחנו עם פטיה התחלנו במעונות, חדר של שמונה עשרה מטר לשלושה. והנה, גידלנו את ללשקה, חינכנו אותו. עם כל החישובים שלכם – לעולם לא תביאו ילדים. מרינה לגמה תה כדי למשוך זמן. בחוץ השמיים של פברואר היו עכורים, טיפות התגלגלו על החלון – לא ברור אם גשם או שלג נמס. בחדר הסמוך התקתקו על הקיר השעונים שאירינה סרגייבנה הביאה עוד מבית ההורים. – ככה לא הולכים החיים, – מרינה הניחה את הכוס. – פעם היה אפשר איכשהו להסתדר. היום עם שכר הדירה, אוכל, חיתולים ורופאים… נצלול לחובות. – אני אשמור על הנכד! – החמות התקרבה כאילו בזה פתרה הכל. – את רק תולידי, ומה שאחר כך – אני אטפל. אצא איתו, אאכיל, אקום בלילה. מרינה הרגישה איך מתגנב בתוכה עצבני, כבד. – אירינה סרגייבנה, אני רוצה לגדל את הילד בעצמי. לא לצאת לעבודה אחרי שלושה חודשים כדי להביא כסף, אלא להיות לידו. השנים הראשונות הכי חשובות. החמות קימצה שפתיים, הפכה לחלון – נעלבה. מרינה כבר הכירה את המבע הזה – עכשיו היא תשתוק ותטרוק כלים במופגן, כדי להראות עד כמה דקרה אותה הנכדה במילים הקרות שלה. מרינה גמרה את התה וקמה. – תודה על הכיבוד, אני צריכה כבר ללכת. ללשה ביקש שאחזור עד שבע. החמות הנהנה מבלי להסתכל עליה. מרינה התלבשה, נשקה לה בלחי – יבש, רשמי – ויצאה. במונית נשענה עם הראש אל הזכוכית הקרה ועצמה עיניים. עברו לידה בניינים אפורים, שלטי פרסומת, אנשים במעילים כהים. אירינה סרגייבנה פשוט לא הבינה שהזמנים השתנו. שאי אפשר ככה פשוט להביא ילדים ולסמוך על המזל. ילד – זו אחריות. מרינה רצתה לתת לילד שלה הכל: חדר משלו, בית ספר טוב, חוגים. ולזה צריך דירה. דירה משל עצמם, לא שכורה. עברו חודשיים… מרינה הכינה לארוחת ערב עוף עם תפוחי אדמה – ללשה אהב דברים פשוטים ומשביעים. אירינה סרגייבנה התקשרה ערב קודם, הזמינה את עצמה לביקור, אמרה – “יש לי משהו לדבר”. מרינה לא ייחסה חשיבות, בדרך כלל זה היה מתכון או תלונה על שכנים. אבל כשישבו לשולחן ואירינה סרגייבנה התרוממה, מרינה הרגישה שמשהו חשוב קורה. – את זוכרת את דודה גליה, בת דוד של אמא שלי? – החמות סקרה בעיניה את שניהם. – היא הלכה לעולמה בחודש שעבר. סבלה מספיק… ללשה הנהן. מרינה גימגמה – ראתה את דודה גליה פעם אחת באירוע משפחתי. – אז ככה, – החמות התיישרה, ומרינה הבינה שעומדת לבוא הודעה דרמטית. – היא הורישה לי דירה. שלושה חדרים, כן צריך שיפוץ, אבל דירה טובה, בית אבן. ללשה שרק בהפתעה. – באמת? אמא, זה מדהים! – חכה, – האם הרימה יד. – אני רוצה לכתוב את הדירה על שמכם. מרינה קפאה עם המזלג ביד. – אבל בתנאי אחד, – החמות הביטה ישירות, ללא מצמוץ. – תביאו לי נכד. או נכדה, לא חשוב לי. ילד – והדירה שלכם. נפלה דממה. אפשר היה לשמוע את טפטוף המים מהברז במטבח. אירינה סרגייבנה אפילו לא נתנה להפסקה להשתהות – התחילה לדבר מהר, ברצף, כאילו פחדה שיפסיקו אותה. – עכשיו לא צריך לחסוך, את מבינה? כבר יש לכם דירה! הכסף שחסכתם – תשימו על הילד: עגלה, מיטה, בגדים – הכל יקר! עכשיו לא צריך לדאוג, לא צריך משכנתא. ללשה הביט במרינה, ממתין לתגובתה. ופתאום היא הבינה שאין על מה לחלוק. הרי באמת רצו ילד, רק דחו כי לא הייתה דירה. עכשיו זה כבר נפתר, בחתימת עורך דין. – אנחנו מסכימים, – מרינה הניחה את ידה על ידה של בעלה. – גם אנחנו כבר מזמן רצינו, רק חיכינו לרגע המתאים. החמות פרחה כאילו היא קיבלה מפתחות לחיים חדשים. עבר עוד שנה… מתי חוגג חודש. מרינה מרדימה אותו בחדר השינה, מזמזמת שיר לא ברור, כשבכניסה נשמע סיבוב של מפתח. היא מצצה למסדרון, מחזיקה את בנה קרוב אליה. – ללשה, מה אתה כל כך מוקדם? זה לא היה ללשה, זו הייתה אירינה סרגייבנה. ידיים מלאות שקיות, חיוך של בעלת הבית. מרינה נעצרה בפתח החדר. – אירינה סרגייבנה? איך נכנסת? החמות הרימה יד – מפתח היה מחובר למחזיק מפתחות עם קישוט פלסטיק. – השארתי לעצמי עותק. ליתר ביטחון, אם תצטרכי עזרה ולא תפתחי. מרינה בלעה מילים שעלו לגרון. לא הזמן, לא המקום. מתי נרדם, עימות יעיר אותו. החמות כבר נכנסה למטבח, מצקצקת בלשונה על הכיור עם כמה כוסות וצלחת. – מה זה, מרינוצ’קה? כלים לא שטופים, פירורים על השולחן… – פתחה את המקרר והנידה בראשה. – מה יש לאכול? רק גבינה ויוגורט? ללשה יחזור עוד מעט, מה תתני לו לאכול? מרינה לחצה את בנה חזק יותר – השתנה מעט אך לא התעורר. – אני עם התינוק כל היום, אירינה סרגייבנה. הוא כל הזמן על הידיים, רק כשאני שמה אותו הוא בוכה. החמות פנתה מיד לחדר הילדים, ומרינה הלכה בעקבותיה חסרת אונים. זו סקרה בקפידה את שידת ההחתלה, מדף הבקבוקים. – הכל לא מסודר פה. ייתכן לתת לתינוק חיתולים כאלה? קשים, ישר יפצעו אותו. – אלה כותנה, רכים. – אני יודעת מה זה רך! אני גידלתי בן, כן? – קימצה את שפתיה. – את כל היום בבית, מרינה. למה כזה בלגן? מרינה סימנה למתי שישן לה על הכתף. – בגלל זה. – שטויות, – החמות נופפה בידה. – אני בזמני גם בישלתי, גם ניקיתי, גם עם ללשקה הסתדרתי. הכל הספקתי. היא הלכה אחרי שעה, השאירה אחריה בקבוקים מסודרים אחרת, כביסה ממיינת ותחושה כאילו עברה בכל מרינה משאית. בערב, כשללשה חזר מהעבודה, מרינה חיכתה שיאכל והתיישבה מולו. – ללש, אי אפשר להמשיך ככה. אמא שלך נכנסת מתי שהיא רוצה, יש לה מפתח. לי קשה גם ככה, אני לא ישנה, אני עייפה, והיא עוד עם ביקורות. ללשה הסיט עיניים. – אמא רוצה לעזור, מרינוצ’קה. זה לא מרוע. – מתי היא תעביר את הדירה על שמך? ללשה גמגם. – לא ממהרת. אומרת שכבר ממילא אנחנו גרים כאן. מרינה לחצה חזק את שפת השולחן עד שפרקי אצבעותיה הלבינו. כך עברו עוד שלושה חודשים… אירינה סרגייבנה הייתה אורחת קבועה. נכנסה מתי שרצתה, מצאה ליקויים: איך מרינה מאכילה, מחתלת, מקלחת, מלבישה. כל ביקור נגמר או בהטפות, או בשתיקה נעלבת מה”חוסר הכרת טובה”. מרינה התלוננה לללשה, אבל הוא רק משך בכתפיים, “מה אני אעשה, זו אמא”. ערב אחד מרינה נשברה. אחרי שהחמות יצאה, שלפה מזוודה. ארזה בגדים לה. אחר–כך של מתי. חיתולים, בקבוקים, כמה צעצועים. ללשה עמד בכניסה. – מרינה, לאן את הולכת? – לאמא שלי. – שטויות, רב צריך להרגע… – ללשה, – סגרה רוכסן, הביטה בו. – או שאמא שלך לא באה יותר לפה, או שאני ומתי לא פה. תבחר. הוא שתק. הביט במזוודה, בבן, באשתו. ואז התיישב על הספה והסתיר פנים בידיים. מרינה חיכתה. חמש שניות, עשר, חמש עשרה. ללשה לא קם. הזמינה מונית ונסעה. הוא התקשר למחרת. ואחר–כך. ועוד שבוע. כל פעם הבטיח לדבר עם אמא, ביקש שתחזור. אבל את המפתח לא אסף, ואירינה סרגייבנה נשארה בעלת הבית של הדירה שהם כביכול קיבלו במתנה. …הגירושים בוצעו אחרי חצי שנה. מזונות – רק דרך בית משפט, כי ללשה לא מיהר לשלם ביוזמתו. מרינה התגוררה אצל אמא שלה, בחדרה הישן עם טפט פרחוני שבזיכרונה מילדות. אמא עזרה עם מתי, ישבה אתו כשמרינה יצאה לעבודה – בהתחלה לחצי משרה, אחר–כך מלאה. היה קשה, מאוד קשה, לא כפי שדמיינה את האמהות. אבל בערבים, כשמתי נרדם בזרועותיה, חבוק אל כתפה, מרינה ידעה – היא תסתדר. היא חייבת להסתדר. בשבילו. אם כבר אביו היה חלש מדי מכדי להגן על המשפחה שלו…

Life Lessons