אני חושבת שיש לי את האמא הכי טובה בעולם! היא ילדה אותי בגיל צעיר מאוד רק בת 16 הייתה. כל המשפחה הייתה מזועזעת, ורק סבא וסבתא שלי תמכו בה בנאמנות. בזכותה נולדתי כילדה הכי רגועה ונעימה שאפשר.
כל המשפחה טיפלה בי וגידלה אותי באהבה. סבא וסבתא לקחו אחריות על הלימודים של אמא, וכך לא נקלענו לעוני. אמא עבדה קשה, והיינו חיים על הכסף שהרווחנו לא היה בשביל מה לריב או להתווכח על כסף.
עברו שנים, גם אני גדלתי. בגיל 16 נכנסתי להריון. החבר שלי הראה בגרות, לקח אחריות והתחתן איתי. בגיל 17 ילדתי. אמא שלי הפכה לסבתא בת 33, והיא הייתה מאושרת, לא הראתה שום ייאוש. שוב גידלנו ילד יחד, כמשפחה תומכת. השלמתי בגרויות, המשכתי ללמוד ומצאתי עבודה טובה.
היום הילד שלי כבר בן 12 ואני שוב בהריון. הכול היה טוב לפחות כך חשבתי. עד שלפני זמן קצר, אמא שלי סיפרה לי שהיא רוצה ילד נוסף. ביררתי למה, ורק אז הבנתי היא התאהבה בגבר. הבעיה, יש לו אישה והוא לא מתכוון לעזוב את משפחתו. הייתי בהלם. שום שיחה לא עזרה, ואז גיליתי שגם היא כבר בהריון, והיא לא מתכוונת להפיל אלא ללדת שוב.
ישבנו יחד, ובכינו. בכינו כי אותו גבר לא יתחתן איתה, לא יכיר בילד, וגם לא יעזור לה בפרנסה. הוא כבר הסתבך מספיק בעצמו. אם היא רוצה ילד, היא תצטרך לגדל אותו לבד.
אמא נפגעה מאוד. אולי הייתי צריכה להיות יותר תומכת ולחזק אותה, אבל הרגשתי חסרת אונים. היא נפלה לאהבה, בהריון, ולבד כמה קשה זה עוד יכול להיות?
אני חושבת על זה שבקרוב, כשהילד ייוולד, כל מכר שאמא שלי מכירה יגלה וידבר. בעיירה קטנה כמו שלנו הכול מתגלה מהר, ואני דואגת שיצחקו עליה, יגידו שהיא לא אחראית. כי היא לא רק תהיה אם חד הורית, אלא תביא לעולם ילד בגיל מבוגר.
אני עושה הכול כדי לתמוך בה. אם גם אני אשבר, אמא לא תצליח להחזיק מעמד. סבא וסבתא שלי עוד לא יודעים שהם עומדים להיות סבא וסבתא פעם שנייה. אמא ביקשה ממני לא לספר להם עדיין.
אני רואה שהיא מהססת אם להמשיך בהריון. גם אני לא בטוחה אם לעודד אותה או לנסות להוריד אותה מזה. אני פוחדת, ומצד שני כואב לי לראות אותה עוברת את זה לבד. בסוף, נראה לי שכבר הספיקה לאהוב את הילד הלא-נולד. אז מה נכון? לוותר, או לנסות לתת חיים? בסופו של דבר, זו בחירה שלה.
שיתפתי את בעלי הוא המפרנס היחיד בבית. הוא היה רגוע, אמר שכשיש שני ילדים, יש מקום גם לשלישי. הוא לא מפחד מקשיים. ואני הלב שלי דואג. אולי זה הטבע של אמא כל הזמן לדאוג.
בסופו של דבר, הבנתי שמעל הכול משפחה היא לא מה שכל העולם חושב, אלא התמיכה שאנחנו נותנים אחד לשני ברגעים הכי קשים. תמיד נדע להיות שם אחד בשביל השני, גם אם העולם לא מבין.
