«אמא, אני סולחת לך!»
אנה פרנק התכרכה במיטה. בערב אחד היא קראה בשקט את בתה.
אורלי, שלי, אני עוברת לשלב הבא. הגיע זמן לספר לך הכל. חוששת שלא נותר לי זמן רב. סלחי לי, בתי!
אמא, אל תגידי כך! אני מיד אזמין מד”א!
אין צורך במד”א! אורלי, הקשיבי לי!
האישה החולה פתחה במספרה: «זה קרה מזמן, בתי. הייתה לי חברה, גלית. שנינו גדלנו במוסד חינוך לילדים. ניפגשנו שם, ואז הלכנו יחד למכללה לחינוך. אחרי שסיימנו, שלחו אותנו לשתי בתי ספר בכפרים שונים.
הקצינו לנו מקומות נפרדים: אותי שוכנם בבית קטן שעמד ליד בית הספר, ואתה בגללי של זוג קשישים. כל הפנאי בילינו יחד. הלכנו למועדון הכפר לרקוד לצלילי תוף. הנגן היה בחור יפה. ברגע שראיתי אותו הבנתי שהוא האחד שאחכה לו כל חיי. קורא לו היה וָסִיל, חורש חומות עם עיניים חומות.
אנחנו, גלית ואני, הלכנו למועדון כל סופ”ש. כל פעם לא הפסקתי להביט בוָסִיל ולשמוע את קולו הרך. ליבי רועד כשקלטתי מבטו המקרי עליי. אבל פתאום שמתי לב שהוא מביט רק בגלית ומחייך אליה, והיא פורחת מכל קרן. הבנתי שעוזרו בחר בגלית, האנישה והצנועה.
ניסיתי שוב ושוב למשוך את תשומת לבו, אך הוא לא שם לב לי. כמה קנאה וחשק של תועבה הציקו בי! hatred. גלית זרחה מאושר ונראה שהיא לא מרגישה את שנאתי. יום אחד גלית רצה אליי בחיוך ואמרה:
אנה, אנחנו עם וָסִיל עומדים להינשא בקרוב.
הבנתי שזו סוף חיי. מרגישתי מרוססת, הפסקתי לאכול ולישון, וכל מחשבותיי נסבו סביב רעיון אחד: וָסִיל חייב להיות רק שלי! בשביל זה הייתי מוכנה להכל. שמעת על קבציית הכפר, על הפקתית הקסומה פלאגה. הלכתי אליה לבקש עזרה.
יודעת למה באת אמרה הזקנה.
בהתחלה נבהלתי, אבל כשזכרתי את וָסִיל, החלטתי לפעול. פלאגה הרתה שיקוי אהבה, מלאה אותו בבקבוק והעבירה לי.
שתיי לו משקה לחשה היא.
ניסיתי לשלם לה במאות שקלים, אך היא צחקה בקול רם:
כסף אינו נדרש. רק תגידי לי מה את צריכה.
בערב גלית ווָסִיל הגיעו לביקור. נרקמתי את השולחן, והוספתי את השיקוי לכוסו של וָסִיל מבלי שיראה. אחרי שהשתה, הוא התנהג אחרת. גלית, שהרגישה משהו מוזר, לקחה אותו הביתה. בבוקר וָסִיל עמד בדלת ביתי וקרא בקול רם שהכל צריך להיות רק איתי. הפורעה לא שיקרה קיבלתי את אהבתי! נישאנו וכעת חיינו באושר. וָסִיל היה חסר לי כמו נשימה, ואני לא יכלתי לחיות בלעדיו. שאלת את עצמך: מה עם גלית?
היא נמנעה מאיתנו, אך נאלצנו להיפגש לעתים. עדיין רואה את פניה העגומות ועיניה הבוכות. הקשישים שהיו לה מקום, זעמו עליי וקראו לי מכשפה. בכפר משכו שמועות שגלית נשארה בהריון מוָסִיל וכמעט סיימה את חייה. חמלתי עליה, אך אהבתי את בעלי יותר מכל דבר.
יום אחד הופיע בביתנו סבא מרק, בעל הבית שבו גרה גלית.
בואי איתי דרש הוא.
למה? שאלתי.
חברתך מתה. היא קוראת לך השיב מרק.
הוא הביט בי, ואני הלכתי איתו בשקט. בבית הזקנים בכה ילדה. על המיטה שוכנת גלית, חייה חלשים, נשימותיה קשות. ליבי נלחץ, כמעט רציתי לעזוב. ברגע ההוא גלית פקחה את עיניה וצרחה ברוך:
אנה, אני מתה. קחי את בתי איתך. תני לנאטשית האבא להיות איתה היא ארפה את ידה, אך היא נפלה חסרת כוח.
תזדקפי, קודמת התלוננו הקשישים.
הסבתא מרינה בכי בקול רם והכניסה לי חבילה רועמת. זו הייתה את, בתי. לא רציתי לקחת אותך, אך מרק נאנח בחוזקה:
לעולם לא הייתי מסכים לתת לך את הילדה! אבל רצון של גלית המתה יתקיים. היא הייתה לבנה, ממות לגן עדן. קחי את הילדה ותחזרי הביתה! אל תעשי דבר רע!
כך נולדה אצלי. אביך כעס על כך שלקחתי אותך. בך בך בכי אינסופי שהכעס לא הרפה, ואפילו עליי. וָסִיל השתנה, התחיל לשתות והפך לחלקי במעונו. חיי השמחה נעלמו ואני חייתה ללא שליטה. לא יכלתי לשאת את שנאתי אליך!
חלמתי על ילדי, ובמהרה גיליתי שאני הרי נושאת. וָסִיל, כשידע, נוותר על השתייה והחלה לחלום על בן. נראה שהאושר חזר לביתי. לפני הלידה חלמתי על חיה משונה ביער, שדומה למפלצת עם פרווה שחורה כהה, וקראה:
תכירי אותי? באתי לקחת שלי קולה נשמע כקול של פלאגה.
קמתי בצעקה מכאב כבד, ובערב הילד נולד ילד מת. אביו נפל לשתייה משנית, מת כמה שבועות לאחר מכן, קפא בשלג כתשעה. מרק ומרינה הלכו אחריו. נותרתי עם בתי לבד בעולם שלם. נאתש, את הפכת למרכז חיי החטאים.
גדלת והפכת לדומה לבתך. ניסיתי לספר לך את האמת ולבקש סליחה, אך לא יצא לי. נישאת, ילדת נכד נהדר. זמן לא נותר לי לדחות את השיחה הקשה, ואני פוחדת לעזוב את העולם בעומס כבד זה.
אני אשובה במוות של הוריך. תסלחי לי, בתי? חטא גדול אני חוה לפני האל ובפניכם.
רעד נוירוזי עבר על נאתש. דמעותיו יצאו כנהר. היא אספה את כל כוחותיה, חיבקה את האישה המביטה אליה בבקשה ובתקווה ולחשה:
אמא, אני סולחת לך.
אנה פרנק פרקה בחלום, ופניה נצמדו לחיוך.
