“אמא, אני כל כך אוהבת אותך” — אמרתי בארוחת הבוקר כשהייתי בת 14. “כן? אז אולי בפעם הבאה שתחזרי מהעבודה תחכי לי עם תפוחי אדמה קלופים” — חייכה אמא. “אני מתה על החתול שלי!” — התחבקתי איתו ואבא ענה: “אז אולי תנקי לו את החול?”… רק בבגרות באמת הבנתי: לומר ‘אני אוהבת’ זה יותר ממילים — זה כל המעשים הקטנים, הדאגה, הקוטג’ החם שאמא הביאה לי לבית החולים, הבגדים שציירה לבובה שלי, הסנדוויצ’ים עם כל הטוב שבמקרר כשאני עייפה מול המסך. אהבה בין הורים, ילדים, חיות, בני זוג וחברים — לא תמיד דורשת מחוות ענקיות; היא מתבטאת בכל הדאגות היומיומיות, הסבלנות, ההקשבה, ובהמון רגעים קטנים ששווה לזכור. כי המילים ‘אני אוהב’ בלי מעשה — דוהות מהר, והלב לומד לזהות את האמת דווקא דרך המעשים. החיים ארוכים וקצרים, וזוכרים בעיקר את המחוות הקטנות… מי ייתן ונלמד להגיד ‘אני אוהב’ לא רק במילים, אלא גם בכל מה שכאן, בין שגרת היום יום, כי אהבה היא לא רק מילים.

“אני כל כך אוהבת אותך, אמא,” אני אומרת בארוחת הבוקר, בגיל ארבע-עשרה.
“כן?” אמא מחייכת אליי, “אז בפעם הבאה, כשאני חוזרת מהעבודה, תקלפי בבקשה תפוחי אדמה, וככה ארגיש את זה בלי מילים”.
“אני פשוט מתה על החתול שלי!” אני משפשפת את הלחי בפרווה הרכה והחמה.
“אולי תחליפי לו את החול?” אבא שואל.
“הוא סובל, לא רוצה להיכנס לחול המלוכלך”
אני מקשיבה להורים שלי, מתפלאה: הרי אני מדברת על אהבה! מה פתאום חול של חתולים ותפוחי אדמה?
אני זוכרת שהייתי ילדה קטנטנה, בערך בת שבע, ושכבתי כמה שבועות בבית חולים מחוץ לעיר. באותם ימים החוקים שם היו נוקשים במיוחד ביקורים והבאת אוכל היו רק בשעות קבועות, ויכולת לראות את ההורים רק מבעד לחלון, מהחצר, כשיצאתי אל אחד החלונות הפתוחים, למזלי היה ספטמבר.
אמא שלי הגיעה אליי פעמיים ביום. בבוקר ובערב האחות הייתה מניחה לי שקית קטנה, בפנים גבינה לבנה שהכינה לפני רגע, קומפוט עוד חם, קערית של דיסה מקמח כוסמין, קציצה מאודה. רק קצת-קצת בדיוק שאספיק לגמור, כיוון שעוד כמה שעות אמא תביא לי אוכל טרי. וליד האוכל, בעיתון שלא יתקמטו שלושה-ארבעה דפי ציור, שציירה לי בגדים לבובת נייר כזו, עם פסים לבנים בצדדים לקיפול. אהבתי לצבוע ולגזור את הבגדים האלה, ואמא (מתי היה לה זמן לזה?) כל יום ציירה לי עוד ועוד שמלות, חצאיות, מעילים וטרנינגים, פיגמות כל פעם עיצוב אחר עם פפיונים, נקודות ומשולשים.
מעולם לא ביקשתי ממנה. זה לא היה תרופות, לא מים מינרליים, לא מרק עוף חיוני; היא פשוט ידעה כמה זה משמח אותי.
וזה היה הדרך שלה לומר “אני אוהבת אותך”… את המשמעות של זה הבנתי במלואה רק עשרות שנים אחרי, אבל את ההרגשה ההיא אני לא אשכח כל החיים.
לעיתים קרובות אנחנו לא שמים לב לדברים הקטנים
בטח, מילים יפות, מחמאות, שירים הכל חשוב. אנחנו הנשים אוהבות באוזניים, וזקוקות ל”אוהב אותך” הזה כל הזמן. אבל אם המעשים לא תומכים במילים הן נשארות ריקות. אפשר גם לומר “אני אוהבת אותך” עם טבעת יהלום או חפתים מזהב לבן, עם זר ענק או טיסה בכדור פורח וזה נפלא (ובכלל לא רע)…
אבל יש דרכים פשוטות יותר להראות אהבה, והיום יום מלא בהזדמנויות רק צריך באמת לאהוב.
החברים שלנו, לדוגמה, יש להם כלב בשם בוני, תחש חמוד וטוב, שלפני שלוש שנים שותק בו החלק האחורי של הגוף. כבר שלוש שנים הוא ככה, והבעלים בעצמם בנו לו עגלת הליכה על גלגלים, רק כדי שיוכל בכל זאת לטייל יום יום בגינה.
אפשר היה להוציא אותו על הידיים, או בעגלה של תינוק, אבל הכלב כל כך רצה ללכת ללכת לבד והם נתנו לו את האפשרות כי הם אוהבים אותו ממש.
כשאנחנו פועלים מתוך אהבה אמיתית, הדרכים להראות אותה עולות מאליהן, והלב נותן את הפתרונות בלי לחשוב פעמיים.
כשאני נכנסת חרישית לחדר של מישהו שישן, מתקפלת בשקט על קצות האצבעות כדי לא להעיר, מתקנת לו את הכרית, פורסת שוב את השמיכה על הרגליים הקטנות שלו כדי שלא יתקרר, ומוציאה בזהירות את הטלפון נייד מהיד כדי שלא יפריע שיחה לשנת הערב…
אנחנו הופכים הכי יצירתיים במטבח מכינים את הקפה הכי טוב בבוקר, מסדרים על צלחת לילד רכבת גבינות שדוהרת אל פרח צבעוני מפרוסות עגבנייה וביצה קשה.
אנחנו מקשיבים במשך שעות לסיפורים של חברים, ממציאים מתנות, מפיקים הפתעות, בונים אווירה.
נותנים בלי לחשוב את אחרונת השקלִים על תרופה
ופותחים מחרוזת יקרה כדי לקשט בתחפושת של “פתיתי שלג” של הילדה.
החיים כל כך ארוכים, ובאותה נשימה גם קצרים
הקטנות האלו נשארות איתנו שנים. רק לב אוהב יודע לזהות את הרגע שבו ל”אני אוהב/ת אותך” יש ערך עליון.
מאז שאני זוכרת את עצמי, גם אצלנו, אמא וסבתא תמיד היו יוצאות החוצה כשהאבא או הסבא חוזרים מהעבודה כדי שהגבר ירגיש שמחכים לו בבית. גם אני משתדלת לנהוג ככה.
אני יושבת ליד המחשב, מקלידה, מנסה לסדר מהמחשבות המפותלות איזו שורה מסודרת. שומעת את המפתח בדלת, ואומרת לעצמי: עוד שנייה אני קמה באמת, רק אסיים את השורה, שלא יתפרק לי הסריג אני מסתכלת לאחור, אל הדלת הפתוחה, מחייכת ואומרת: “רק עוד דקה, ומתחילים לאכול”. ושוב עפה לשקוע במלאכת המילים והסימנים.
ופתאום, בשקט מוחלט (שלא אסיח את דעתי מהמילים שכבר סרגתי), מופיעים על השולחן כוס תה חזק, צלחת עם שני כריכים ושתי סוכריות פתוחות מהעטיפה. אני מביטה בכריכים, על פרוסות הלחם כל מה שהיה במקרר פסטרמה, גבינה, עגבנייה, זיתים מביטה בסוכריות, שנפתחו רק כדי שלא אצטרך להפסיק אפילו לרגע, ושומעת בדממת הבית שלי כל כך הרבה מילים חשובות.
ובדיוק ברגע ההוא אני קולטת אין מסר חזק יותר ל”אני אוהב/ת אותך” מאשר זה.
כמה זה קריטי לדעת לומר “אוהב/ת” בלי מילים.
בטיול משותף או עם סיר תפוחי אדמה, בחולצה מגוהצת או בבלון הליום, בבובה שחיכינו לה חודשים ובקערת אוכל חתולים שלא נשכחה, בנשיקה לוהטת או בשמיכה שהונחה בדיוק כשהיה קר, במטריה שנפתחה לפני הגשם, בלביבות עם “אזני ארנב”, בלייקים ולבבות, בחיוך ומבט.
לא משנה אם אתם מקשיבים לשיחה על טרפת אלופה או על בעיה חברתית מה שחשוב זה *איך* אתם מקשיבים.
לא חשוב אם אתם שותים קפה הפוך ב”כוס חד פעמית” או שמפניה צרפתית בגביע יוקרתי מה שמשנה זו החוויה עם מי שאתם שותים.
לא משנה אם אתם מטיילים בשדרות רוטשילד בלילה או בין חמניות במושב משנה מי הולך לידכם.
חובה לזכור המילים הכי בוהקות, נוגעות, יפות ומיוחלות: “אני אוהב/ת אותך”, כשהן באות רק במילים ולא מקבלות צורה במעשים מתפוגגות מהר מדי, נחלשות, מאבדות משמעות.
אסור לנו לתת לזה לקרות.
אהבה זה לא רק מילים.