“אמא, אנחנו, הילדים שלך… אמא…” הסתכלה עליהם.
עדי ונעם חיו כל חייהם בדלות. עדי איבדה מזמן תקווה לחיים מאושרים ומשגשגים. פעם הייתה צעירה ומלאת אהבה, וחלמה על עתיד מזהיר להם. אבל החיים לא התנהלו כפי שדמיינה. נעם עבד קשה והשתכר שכר מועט. בנוסף, עדי נכנסה להריון. נולדו להם שלושה בנים, בזה אחר זה. עדי לא עבדה תקופה ארוכה. המשכורת של בעלה לא הספיקה לכלום. הילדים גדלו, והיה צריך לקנות להם בגדים ונעליים.
כל המשכורת הלכה על אוכל. נוסף על כך, היו חשבונות ומחויבויות נוספות. שתים עשרה שנים של חיים כאלה השאירו צלקות על המשפחה. נעם התחיל לשתות. תמיד היה מביא את כל המשכורת, אבל חזר כל ערב שיכור. עדי התחילה לאבד תקווה בגללו ובגלל החיים האלה. באחד הימים, חזר הביתה שיכור, החזיק ביד בקבוק ערק פתוח למחצה. עדי לא יכלה לשאת זאת יותר, לקחה את הבקבוק ושתתה בעצמה. מהיום הזה החלה גם היא לשתות.
לא עבר הרבה זמן ועדי הרגישה כאילו כל הצרות מתפוגגות. לרגעים הרגישה שמחה אמיתית. מאז ציפתה כל יום כמעט שבעלה יביא לה שתייה. כך התחילו לשתות יחד.
עדי שכחה מהילדים שלה. תושבי השכונה בתל אביב החלו לתהות כיצד האלכוהול שינה אותה עד בלי הכר. בהמשך, הילדים עברו בשכונה ובקשו אוכל מאנשים. באחד הימים, שכנה לא יכלה כבר לסבול ואמרה לעדי:
עדי, עדיף שתתני את הילדים לפנימייה מאשר לראות אותם מתים מרעב. כמה עוד תשתהי מבלי לחשוב עליהם?
עדי לא שכחה את המשפט הזה. המילים רדפו אותה. לפעמים חשבה שיותר קל היה אילו הילדים לא היו סביבה בכלל. זמן מה לאחר מכן, עדי ונעם ויתרו לבסוף על ילדיהם. וכך, שלושת הבנים עברו לפנימייה. הם בכו, קיוו שההורים יבואו לקחת אותם, אבל אף אחד לא בא. עדי ונעם אפילו לא זכרו את ילדיהם.
כך עברו השנים. אחד אחד יצאו הבנים מהפנימייה. כל אחד קיבל דירת חדר קטנה מהעירייה, לפחות היה להם בית. כולם מצאו עבודה, ותמיד תמכו זה בזה. הם כמעט לא דיברו על ההורים, אבל בליבם רצו לפגוש אותם ולשאול למה עשיתם לנו את זה?
יום אחד, נפגשו השלושה ונסעו יחד למקום שבו חיה אמא. בדרך נתקלו בה, הולכת לאט, גופה כפוף ועיניה עייפות. היא חלפה על פניהם מבלי לזהות אותם.
אמא, אלה אנחנו, הילדים שלך… אמא…
הביטה בהם במבט ריק, ואז זיהתה. החלה לבכות וביקשה סליחה. אבל איך ניתן למחול על כל השנים האלו? הבנים עמדו מולה, שותקים, לא יודעים מה לומר. ולבסוף, החליטו, שבכל זאת היא אמא שלהם. וסלחו לה.
מכאן למדו שהחיים מורכבים, אבל תמיד אפשר למצוא בלב את הכוח לסלוח, להתקדם, ולבנות עתיד טוב יותר, בלי לשכוח מאיפה באת.
