נועה שלי, את באה אליי בשבת? שאלתי את בתי הבכורה. ברור, אמא, ענתה לי.
בכל פעם שאמור היה להגיע הבנות שלי אליי, הייתי מתרגשת ומתכוננת במיוחד. רציתי לפנק אותן במשהו טעים של בית. ניקיתי את הדירה ברחוב דיזנגוף, סידרתי כל פינה, סידרתי שולחן עם מאכלים שאהובות עליהן. כל שנותר לי היה רק לחכות להן.
אבל השעות נקפו ואף אחת לא דפקה על הדלת. התחלתי לדאוג שאולי קרה להן משהו. היה לי חשוב הפעם במיוחד גם בגלל שתכננתי להפתיע אותן במתנה כספית מכובדת; ידעתי כמה הן חוסכות לקניית רכב חדש, וחשבתי שהגיע הזמן לעזור.
ניסיתי להתקשר לנועה. היא ענתה בקול עייף ומבולבל:
אוף, אמא, שכחתי לגמרי שאנחנו אמורות לבוא. היית עסוקה כל כך”
את רוצה להגיד שבשביל כל ההכנות והבישולים ישבתי סתם? ושום דבר לא שווה בעיניכן אפילו היום, כשזה יום ההולדת שלי?”
מצטערת, אמא. מחר נבוא, אני מבטיחה. פשוט היה לי שבוע מטורף. אל תכעסי…
נשמתי עמוק, ניתקתי את השיחה. כאב לי כל כך. זרקתי את המאכלים שהכנתי לפח. ואז, מתוך החלטה רגעית, ארזתי מזוודה, לקחתי את הכסף שתכננתי לתת להןויצאתי לנופש בעיר אילת.
הנופש היה מדהים. יום אחד, בטיילת, ניגש אליי גבר בגיל שלי וביקש לשבת איתי לקפה. שמו היה פיליפ שופט בדימוס. היה נעים לדבר איתו. הוא שיתף אותי בסיפורים מרתקים, ואני סיפרתי לו על חיי ועל הילדות.
התחברנו מאוד, והתחלנו לצאת יחד. לקראת סוף הנסיעה שאל אותי פיליפ אם אבוא לגור איתו.
יש לי קצבה, דירה במרכז, נוכל לבלות ביחד, ללכת לסרטים, ליהנות. מה דעתך?
היססתי. יש לי בנות, נכדות איך אשאיר אותן?”
יש להן את החיים שלהן, הן יבואו לבקר.”
דבריו גרמו לי לחשוב על האכזבה שחוויתי מהן, והסכמתי.
שבוע לאחר מכן חזרתי לתל אביב. על דלת הדירה היה שלט: נעדרת עזרה במציאתה.
זה עלייך, נכון? חייך פיליפ.
בטח, זאת נועה… היא לא ידעה שנסעתי.”
ופתאום, במדרגות, הופיעה בתי:
אמא! איפה היית? חיפשנו אותך בכל הארץ!
נסעתי לנפוש. גם לי מותר לדאוג לעצמי ולהיעלם לפעמים. זה פיליפ, אנחנו גרים יחד.”
אני לא מבינה…”
אל תדאגי, חמודה. הכול בסדר. לא מגיע לי גם להיות מאושרת?
מגיע לך, אמא…
יופי. בואי, הבאתי לך מתנות קטנות מהדרך. היית מעזה לעשות שינוי כזה?”
