“בת שלי, את באה אליי ביום ראשון?” שאלתי את בתי.
“כמובן, אמא,” היא ענתה.
אני המתנתי לילדים שלי, מתכוננת בכל דרך אפשרית לקראת בואם. רציתי לכבדם במשהו טעים במיוחד. ניקיתי את הבית, סידרתי כל דבר במקומו. ערכתי את השולחן, וכל מה שנותר היה רק לחכות לאורחים. השעון התעקם וקפא, ורגלי הכיסאות התארכו פתאום כמו בצל חלום, אבל אף אחד לא הגיע בשעה שנקבעה. דאגה בלתי מוסברת העירה בי תחושת חוסר-מנוח, כאילו הכביסה על החבל מתנדנדת במרפסת של מישהו אחר. רציתי לתת לילדיי סכום כסף גדול. זכרתי כמה הם חולמים על רכב חדש, כזה שבקיץ אפשר לנסוע איתו לכנרת.
התקשרתי לביתי, והיא ענתה בקול עייף ומרוחק, כאילו מכרית עשויה מגבינת חמד:
“אמא, שכחתי לגמרי שהיינו אמורים לבוא.”
“את מתכוונת להגיד שביליתי יומיים מכינה את עצמי, סתם? ועוד ביום הולדתי?”
“אמא, נבוא מחר, מבטיחה. היית כל כך עסוקה ששכחתי. סלחי לי.”
ניתקתי את הטלפון והרגשתי כאילו רוח מדברית נושבת דרך החלון. השלכתי לפח את כל מה שהכנתי עבורם. ארזתי תיק, הכנסתי את השקלים שרציתי לתת לילדיי, ונסעתי לנפוש בים המלח, העיר שנתפסה אצלי בראש כמקום קסום ומוזר.
החופשה הייתה הולכת ונהיית יותר ויותר סוריאליסטית. יום אחד, בטיילת, גבר התקרב אליי והציע שנשב יחד לקפה. שמו היה פנחס, והוא סיפר שהיה בעבר שופט. השיחה איתו הייתה קלה ומשעשעת, כאילו אנחנו זוג עורבים שמזמרים מעל עץ תמר. הוא ידע אינספור סיפורים על שכונות ירושלמיות, ואני גיליתי לו קצת מחיי, בין חלום למציאות.
האהבה בינינו התפשטה במהירות של טחינת חומוס ביום שישי. לפני שנפרדנו, פנחס ביקש שאלך לגור איתו.
“יש לי דירה ופנסיה. נוכל ללכת יחד לסינמטק, לנוח בין הציאנוניות של העיר ולהתפנק בגלידה מונטנה. מה אכפת לך?”
לא ידעתי מה להשיב. הילדים, הנכדים, כל העולם הישן שלי…
“ומה יקרה איתם?”
“יש להם חיים משלהם, אמא,” חייך פנחס, “הם יבואו לבקר”.
ברגע ההוא, משום מה, נזכרתי בדיוק איך הרגישה הזנחה של בתי ופתאום נדהמתי כמה הזוי הכול. הסכמתי מיד.
שבוע לאחר מכן, שבתי לדירה שלי בתל אביב. על הדלת היה תלוי שלט צבעוני: “נעדרת, עיזרו למצוא את היונה שבורחת למרחקים”. פנחס הביט בי ושאל:
“זו את שמחפשים?”
“נראה לי, זו הבת שלי שבטח תלויה בשלטים,” עניתי.
“היא לא ידעה שנסעת לנפוש?”
“לא, לא סיפרתי לה.”
ופתאום, כמו מתוך צבעי גואש לא משויים, הופיעה בתי במדרגות.
“אמא, איפה היית? חיפשנו אותך בכל מקום!”
“נסעתי לחופש. גם לי מותר להיות קצת רחוקה. ופנחס זה פנחס. נגור עכשיו יחד.”
“אני לא מבינה…”
“אל תדאגי. אין מה לדאוג. את לא רוצה שאהיה שמחה?”
“בטח שרוצה, אמא.”
“מעולה. קחי, הבאתי לך מתנה מהחופש. תרצי תה עם תפוז?”
האם את הייתה מעזה לשנות כיוון בצורה כל כך פתאומית?
