אמא, כבר נמאס! עכשיו כל החיים תמשיכי לחזור על אותו דבר? נענתה בקול חפוזה אורית, בת החמשעשרה.
לא כל החיים, רק כל עוד אנחנו חיות עם הסבתא. אם היא תצא לדרך, היא תתבלבל ו
ותמות מאחורי הגדר, ואנחנו נישאר עם תחושת אשמה אמא, אולי כדאי לשחרר אותה? חזרה אורית באתגר.
לשחרר? תהתה לאה, מבולבלת.
לשחרר שתולך ותתלכד. את אמרת שהמתנה נמאס לך לעסוק איתה.
איך את יכולה? היא חמותי, לא קשורה בי, אבל בשבילך היא סבתא אמיתית.
סבתא? מצמצמת אורית את עיניה, כשלפעמים מתרועעת. איפה היא הייתה כשבנו את הילד שלנו? כשהיא סירבה לשבת איתי? עם הנכדה שלה? היא לא ראתה בעדך כשחפשת כל עבודה כדי להרוויח שׁקלים נוספים היא אפילו האשימה אותך שהבעל הלך
די! קראה לאה בקול חטוף. לא היה למען זה שסיפרתי לך הכל. היא נשפה. חינני אותך שלא היה בך רחמים כלפי האחר, כלפי קרוביך. מפחדת שלא כשאתה מזדקנת, תתייחסי אלי כך? מה קרה לך? תמיד היית ילדה טובה. לא יכלה לעבור ליד חתול או כלב פצוע, תמיד הבאתם הביתה. סבתא היא לא גור נולד לאה נדנדה ברגע עייפות. היא כבר נדכאה. אבא שלך לא רק עזב אותנו, הוא גם עזב אותה.
אמא, תצא לעבודה, תחריג מדיי. אני מבטיחה אסגור את הדלת. חייכה אורית במבט אשמה.
טוב, שלא נדבר יותר מדי אך לאה נשארה במקומה.
סלחי, אמא, אבל לראות אותך זה כואב. העור והעצמות. ארבעים שלך, ואת מתנהגת כמו זקנה מתכופפת, קשים במעט הליכה. תמיד עייפה. למה את מביטה בי כך? מי יגיד לי את האמת אם לא אני? קראה אורית, קולה עולה שוב.
תודה. תזכירי לה לא להדליק גז ולא לשפוך מים באמבטיה.
בדיוק, אנחנו חיות איתה כקשר של עובר, אין לנו חיים משלה. אמא, בואי נשלח אותה לבית אבות. שם יהיה השגחה צמודה, היא כבר לא מבינה
שוב? חתכה לאה.
זה יהיה טוב לכולם, ובפרט לה, המשיכה אורית, מבלי לשים לב לתסכול המתפשט אצל אמא.
לא אשמע עוד. אני לא מתכוונת להשליך אותה לשום מקום. כמה לה נשאר? תישאר בבית
היא תשרוד אותנו יחד איתך. לך לעבודה. אני אשאר, אסגור את הדלת, מבטיחה חזרה אורית בקול חודר.
סליחה. הקפצתי עליך כולם מלטפים, ואת דואגת לסבתא.
הם המשיכו במריבה, לא שם לב שהדלת של חדר הסבתא פתוחה. היא שמעה הכול, אך כנראה לא הבינה, ושכחה זאת ברגע.
לאה יצאה לעבודה, ואורית הלכה לחדר שהיא חולקה עם סבתא רחל.
בר? רוצה משהו? שאלה אורית.
מבט רחל היה ריק.
בוא נלך, אתן לך סוכריה, עזרה אורית לסבתה לקום והובילה אותה למטבח.
מי את? חיפצה רחל במבט ריק.
שתיי תה, נשפה אורית והניחה לפני רחל סוכריה.
רחל אהבה מתוקים. הן עם אמא חבאו ממנה סוכריות, נתנו רק אחת עם תה. אורית צפתה ברחל מפרקת עטיפה צבעונית. שערה האפור-כחול נצבע היה פעם בצבע חום, מסודר בתסרוקת מרשימה. היא שמה שפתיה באדום חזק, צבעה גבות בעקומה. אורית זכרה ריח מתוק של בושם רחל. גברים תמיד מתעניינים ברחל, עד שהצלחתי לאבד שפיות.
אורית לא ידעה מה מרגישת כלפיה: רחמים, חמלה, או אפילו איבה? פעמיים דפיקה בדלת הפתעה הפריעה למחשבותיה.
כנראה שמא לאה שכחה משהו, הלכה אורית לפתוח.
בפנים עמד חברו, תלמיד תיכון בשם אורן. לאה לא אהבה את החברות שלהם, ולכן הוא ניסה לבוא רק כשאמא הייתה בחוץ.
היי, למה כל כך מוקדם? לאה רק יצאה, לחשה אורית.
יודע. היא לא ראתה אותי.
מילה! קולה של רחל מהמטבח.
מי זו מילה? שאל אורן.
זה איך שהיא קוראת לאמא ולטינה שלה. עכשיו אחזיר אותה לחדר. לך למקלחת ושב בשקט. היום היא במצב של הארה, דחפה אורית את אורן לכיוון חדר המקלחת.
אין אף אחד, חזרה אורית למטבח וראתה כוס ריקה ועטיפה על השולחן.
רוצה תה, אמרה רחל.
אבל הבינה אורית שההסברים שלה חסרי משמעות.
רחל שכחה מהר מאוד, במיוחד את מה שקרה כמה דקות לפני. היא זוכרת את העבר הרחוק, מתבלבלת ולא מזהה את מי שמדבר איתה. מדי פעם היא חווה “הארה”, אך היא רגעית ונדירה.
אורית לא ידעה אם רחל מחפשת סוכריה נוספת או ממש שכחה לשתות תה. היא נשפה, הציבה שוב כוס תה וסגרה סוכריה על השולחן.
רחל משכה את הסוכרייה באצבעותיה המתנגדות. כשהכוס התרוקנה, אורית הובילה אותה לחדר, ישבה אותה על המיטה.
עכשיו תנוחי, לחשה וסגרה את הדלת.
מקלחת נראתה משם אורן.
אפשר לצאת? שאל.
כן, לכו למטבח. אורית הביטה האם הדלת נפתחה, ושידרה אחרי אורן.
הם ישבו בקצה המטבח, ראשיהם קרובים, ושמעו מוזיקה באוזניות לכל אחד אוזן אחת. אורית סגרה עיניה, הרימה ראש ונתנה לקצב להניע אותה. היא לא שמתה שהסבתא נכנסה לחלון האחורי
כאשר אורית יצאה לכניסה למטבח כדי לעזור לאורן, היא ראתה את הדלת פתוחה. קפצה לחדר, אבל רחל לא היתה שם.
הדלת לא סגרתי. היא הלכה. אמא תחשוב שעשיתי זאת בכוונה, נאנחה אורית כמעט בדמעות.
למה היא תחשב כך? שאל אורן.
את לא מבינה. היום אמרתי שכדאי שהיא תלך ותתבלבל. אמא תחשוב שאני מכוונת לא לסגור את הדלת בכוונה, על מנת להכעיס אותה.
טוב, תתכונני, נצא לחפש אותה. היא לא יכולה ללכת רחוק, אמר אורן.
אורית חיפתה על מתלה המעיל המקופל של רחל היה במקומו. גם המגפיים.
היא יצאה בחולצה ובחלוק? קענה אורית.
אולי שכנה? יצאה למדרגות ולא זיהתה את הדירה אני הולכת לחצר, אתה תסתובב בבניין, הציע אורן והורד במדרגות.
בקומה אף אחד לא ענה לשערות. אורית הלכה החוצה אל הרחוב, אורן חיפש בחצר, מתחת לשיחים, על מגרש המשחקים
אין היכן, בוא נבדוק בשכנים. אתה רץ ימינה, אני שמאל, מי שמוצא ראשון קורא לשני, ניפגש כאן, ניהל אורן ויצא.
אורית רצה אפילו עד תחנת האוטובוס. רחל לא נמצאת. כמה זמן עבר? חצי שעה? ארבעים דקות? איך אפשר ללכת במעיל ובחלוק?
צריך להתקשר למשטרה, אמרה.
רגע. תזכור מה היא הכי אהבה, איפה היא הייתה? שאל אורן, חופר במחשבותיו.
אורית חשבה, אבל לא יכלה לזכור דבר. היא השכיחה כתפיים.
טוב, נרחיב את החיפוש. אתה רץ לכיוון בית הספר, אני אליו, הוא הספיק יד לעבר.
הסמטאות החשוכות היו כמעט ללא אור. היא הרגישה שמישהו מסתתר מאחורי השיחים. כשהגיעה לבית הספר, באה לזכור סיפור של רחל על מחברת ששכחה בכיתת הלימוד והייתה צריכה לחזור, השומר נעלם את הדלת, רחל קפצה מהחלון וקיבלה קרע ברגל.
הבית ספר היה בצורת “פ”. היא חצתה קומה אחת, ראתה קבוצה של נערים צוחקים.
סבתא! קראה אורית ונשבה קולות צחוק.
רחל עמדה במרכז החצר בחלוק כחול-אפור. אחד מהנערים נעה לעבר עטיפה ריקה, כאילו הייתה סוכריה, רחל משכה אליה, הוא משך את היד והקהל צחק.
היא לא מבינה. מאיפה את ברחת? רוצה סוכריה? ניסה שוב אחד מהם.
תנזרו אותה! צעקה אורית בקול רם.
הנערים הופתעו והביטו בה.
תסתכל, עוד אחד!
אתה מי? נכד?
אתה עם סבתא בריחה מבית חולי?
נכד? מישהו כאן רוצה סוכרייה? נגש אל אורית אחד מהנערים.
שאר הקבוצה הלכה אחריו.
אורית נסוגה. הנערים נגעו בה, חסמו את רחל מהקהל. הם הפסיקו לצחוק, הפכו לצעדים כבדים, הרגישו את הפחד והכוח שלהם. היא התמסרה לקיר, דלתות החצר נותרו פתוחות. כאילו בתיאום, הם זינקו עליה.
אורית ניערה בזרועות, ניסה למנוע מהם להתקרב, אבל היו שלושה. אחד תפס אותה בזרועות, האחרים דחפו אותה אל הקיר לא הזזה. הם חפצו להרגיש מי ינהג ראשון
תפסיקו! קרא אורן קרוב.
שניים נתרמו, אך השלישי המשיך להחזיק אותה. אז נוצרו קרבות בין הנערים לאורן. אורית בעזה ברגל של הנער שתפס אותה, הוא קרא ונפלט, היא מצאה קטע לוח על הרצפה, הרימה אותו, רצפה אל ההתקפה, אך החבטה נחה על גבה.
הנער ניסה לתקוף אותה, והיא ברחה אל שערי החצר.
בחורה, פנו אלינו, קראו למשטרה ראתה אישה וגבר מעבר לשער. פושעים, אין להם חיים.
הזכרת המשטרה גרמה לנערים לברוח. אורית חזרה אל אורן.
תעזוב, תעזוב, זה עבר, ניבא גבר אחרי.
תזרו, העיקר שהכל הסתדר, אמרה האישה.
אורית עזרה לאורן לקום, והם נגשו אל רחל המפוחדת, שחושבת שמדובר בפושעים שוב.
רע. זה אני, אורית. בואי נלך הביתה. חיבקה אותה.
מי אורית? אני מחכה לבוריא… שיעוריו נגמרים…
לא, בוריא סיים את הלימודים. בואי נלך.
שמעתן, פתאום אמרה רחל.
שמעתן מה? שאלה אורית בפחד, מיד הבינה למה הכוונה.
אולי רחל מבינה יותר ממה שהן חושבות?
מילה רוצה להעביר אותי לבית אבות. אל תיתן לי, ניבלה רחל.
נלך, קר מאוד ואת במעיל יחיד. תחלי, יושמו בבית חולים
לא רוצה למקומות כאלה, ניזקה רחל.
הם חזרו לבית, אורית הלבישה אותה, חיממה אותה בתה חם עם סוכריה והניחה אותה לישון.
איך תחזרי הביתה? מלאה בדם ובאדמה, אמרו אורית ואורן בפתח הדירה.
הכול טוב, מצאנו את רחל. ואתה, גיבור, לא נרתעת, חייך אורן.
איך לא נרתעת? אם לא הגעת
הכול בסדר. סליחה, אני אשמת על כך שלא סגרתי את הדלת
אורית סגרה את הדלת אחרי אורן וישבה לשולחן המטבח. היא עדיין רועדת, אך לא מצליחה להירגע. היא חשבה שאם לא היה מוצא את רחל, היא תצטרך לחיות עם תחושת אשמה לכל החיים, כמו שאמא אמרה. במזל, הכל הסתדר
היא חשה בושה על הריב עם אמא. היה לה קושי גדול יותר. היא טיפלה לא רק ברחל, אלא גם באמא שסבלה משנתיים סרטן. אביו של האמא מבקש עזרה אורית רק בת חמשעשרה, עם החיים שלפניה, כמה זמן נשאר לרחל? שיהיה לה מזל לחיות במרומש של הזיכרון.
היא לא יכלה לדמיין שאמא תזדקן ותפספס אותה. חשבה שאולי עדיף לאבד בריאות פיזית מאשר לשמור על שכל. לא, עדיף שלא יהיו מחלות קשות בכלל, רק מוות בטבעיות.
אורית התבוננה בחוסר הצדק של החיים. האם רחל נענשה על משהו, והאם היא והאם אמא ראו זאת? אולי זה היה מבחן לחמלה ולצער, כדי ללמד את אורית ליטול אחריות ולחשוב לפני שמדברת ופועלת.
פעם ראשונה היא חשבה על נושאים שמאמינים שמחשבות עליהם רק מבוגרים. היא הרגישה שבלילה הזה היא גדלה כמה שנים. כשהגיעה לאמא, אורית עדיין לא הלכה לישון.
קמת כבר? הכל בסדר? ישבה לאה עייפה על הכיסא שלידה.
הכל טובאורית נזכרה במילים שאמא אמרה: “החיים קצרים, אבל אהבה נצחית”, והפכה החלטה לשמור על רחל באור של זיכרונות, לא משנה כמה זמן ייקח.
