אמא, מתי כבר מספיק? תפסיקי לחזור לי על אותו דבר לכל החיים! חזרה בקצת קנאה בתשובה של בת העשריםפאתי תזיה, תז׳יה.
לא לכל החיים, רק עד שהסבתא שלנו עוד חיה כאן. אם היא תצא לרחוב, היא תיבולק ו
ותמות מאחורי גדר, ונקח איתנו תחושת אשמה לכל החיים אמא, למה שלא יגרום לה ללכת? חזרה תז׳יה במבט מאתגר.
למה תגרום לה ללכת? שאלה האם, מופתעת.
תן לה ללכת ותיבולק. את אמרת לי שאתה נמאס לך לטפל בה.
איך אתה יכול? היא חמותי, לא קרובת משפחה, אבל בשבילך היא סבתא אמיתית.
סבתא? תז׳יה קרצה, כמו תמיד כשמתחילה לכעוס. איפה הייתה כשהנער שלנו עזב אותנו? כשסירבה לשבת איתי? עם נכדה שלה? היא לא חמלת עלייך כשחתכת עבודה כל כך כדי להרוויח אגורה נוספות והיא האשימה אותך שהבעל נעלם
תפסיקי מיד! קראה האם בחשש. חבל שסיפרתי לך את כל הזה. היא נשפה. חינכתי אותך רע, כי אין לך רחמים כלפי הזולת, כלפי קרוביך. זה מפחיד. כשאדיש את עצמי, האם תתייחסי אליי כך גם? מה איתך? תמיד היית ילדה טובה. אי פעם לא תחלפי על חתול או גור כלב משורר, תמיד חזרת איתם הביתה. סבתא היא לא גור חייכה האם בעייפות. היא כבר נענשה. אביך לא רק אותנו, הוא גם אותה עזב.
אמא, אני חייבת ללכת לעבודה, אני מאחרת. מבטיחה אחזור ואסגור את הדלת. תז׳יה מביטה באמא במבט אשמה.
טוב, אל נדבר יותר מדי אך האם נשארה במקום.
אמא, סלחי, אבל לראות אותך זה כואב. עור ועצמות. את בת ארבעים, ואת הולכת כזקנה, בקושי מעבירה את רגלייך. תמיד עייפה. למה את מביטה בי כך? מי יגיד לי את האמת, אם לא בתי הלאביולוגית? תז׳יה העלתה את קולה בשקט.
תודה. תדאגי שהיא לא תדליק גז ולא תניע מים במקלחת.
בדיוק, אנחנו יושבות איתה כמו שרוכים. שום חיים. אמא, בואי נעביר אותה לבית אבות. שם יהיו פקחים תמיד. היא לא מבינה כלום
אתה שוב? נקטעה תשובתה של האם.
זה יהיה טוב לכולם, ובפרט לה, המשיכה תז׳יה בלי לשים לב לזעף המתגבר של האם.
לא רוצה יותר לשמוע אותך. לא מתכוונת להעביר אותה לשום מקום. כמה זמן נשאר לה? תישאר בבית
היא תשרוד אותנו. לך לעבודה. אני אינני הולכת לשום מקום, אסגור את הדלת, מבטיחה חזרה תז׳יה בקול רועש.
סליחה. תקפתי עליך כולם יוצאים, ואת מטפלת בסבתא.
הם המשיכו לשוחח, מבלי לשים לב לדלת הפתוחה של חדר הסבתא. היא, כמובן, שמעה הכול, אך כמעט ולא הבינה, ושכחה הכל ברגע.
האם יצאה לעבודה, ותז׳יה נכנסה לחדר שהייתה בו הסבתא.
סבתא, רוצה משהו? שאלה תז׳יה.
המבט של הסבתא לא העלה שום רצון.
בואי, אתן לך סוכרייה, תז׳יה עזרה לה לקום והובילה למטבח.
מי את? הסבתא בוהתה בתז׳יה מבט ריק.
תשתה תה, נשפה תז׳יה והניחה לפני הסבתא סוכרייה.
הסבתא הייתה חובבת מתוקים. משתי השנים האחרונות האם ותז׳יה חבאו ממנה סוכריות, נותנות רק אחת לצד תה. תז׳יה צפותה איך הסבתא פורשת עטיפת סוכרייה צבעונית. שערה האפור הכהה נראה דרך קרקפת דקה. תז׳יה הסתכלה אחורה.
לפני כמה זמן הסבתא צביעה את שערה ועיצבה תסרוקת פוארת. היא השתמשה באדום חזק לשפתיה וציירה גבות בעיקול. תז׳יה זכרה ריח מתוק של הבושם שלה. גברים תמיד הבחינו בה, עד שהחליפה את המראה ונסחטה משכל.
תז׳יה לא ידעה מה מרגישת כלפי הסבתא: רחמים, חיבה, תוקפנות? פתאום תקתקה דפיקה על הדלת והפריעה למחשבותיה.
אולי האם שכחה משהו, חשבה תז׳יה ופתחה.
בפתח עמד חברו של תז׳יה, תלמיד תיכון בשם איתן. האם לא אהבה את הקשר שלהם, ולכן הוא נוהג לבוא כשאינה בבית.
היי. למה אתה כאן כל כך מוקדם? האם רק יצאה, לחשה תז׳יה.
אני יודע. היא לא ראתה אותי.
מילה! קראה בקול רם הסבתא מהמטבח.
מי זאת מילה? שאל איתן.
זה השם שהיא קוראת לאמא ולביתה. עכשיו אביא אותה לחדר. לך למקלחת ושב שקט. היום היא במצב רוחני. תז׳יה דחפה את איתן לדלת המקלחת.
אין שם אף אחד. תז׳יה חזרה למטבח וראתה כוס ריקה ועטיפת סוכרייה על השולחן.
אני רוצה תה, אמרה הסבתא.
אבל תז׳יה הבינה שההסברים שלה חסרי משמעות.
הסבתא שוכחת מהר כל דבר, במיוחד מה שקרה זה עתה. היא זוכרת היטב את העבר הרחוק, מבלבלת דברים ולא מזהה את האם. אך מדי פעם היא חווה רגעי הארה קצרים ונדירים.
תז׳יה לא ידעה אם הסבתא משקרת רק בשביל סוכרייה נוספת, או באמת שכחה שהשתתה תה זה עתה. מי יחליט? תז׳יה נשפה והניחה שוב לפני הסבתא כוס תה וסוכרייה נוספת.
הסבתא פתחה את העטיפה בקושי. כאשר הכוס התרוקנה, תז׳יה הובילה אותה לחדרה, הניחה אותה על המיטה.
עכשיו תנומי, אמרה והדיחה את הדלת.
מעל המקלחת נחשף איתן.
אפשר לצאת? שאל.
כן. לכו למטבח, הצביעה תז׳יה לעבר הדלת.
הם התיישבו במטבח זה לצד זה, באוזניות אחד לכל אוזן, מוזיקה מתנגנת בטלפון. תז׳יה סגרה עיניה ותנגנה בראש. היא לא שמתה שהסבתא ברחה למרפסת
כאשר תז׳יה יצאה למרפסת כדי ללוות את איתן, ראתה שהדלת פתוחה. היא רצה לחדר, אך הסבתא כבר איננה שם.
הדלת לא סגרתי. היא נעלמה. האם תחשוב שהשארתי אותה בכוונה, בתוכה ברכה תז׳יה.
למה היא תחשוב כך? שאל איתן.
את לא מבינה. היום אמרתי שהיא תצא, תתבלבל, ואם אמונה תחשוב שהשארתי פתוחה בכוונה, זה יפגע באמא.
טוב, תתלבשי, נלך לחפש אותה. היא לא תוכל להימלט רחוק, הציע איתן.
תז׳יה הביטה במעיל הסבתא, עדיין תלוי באחיזה. גם הנעליים היו במקום.
היא יצאה במכנסי בית ובחלוק? תהתה תז׳יה במבולבלות.
אולי שכנה קרובה? יצאה למעלית ולא זיהתה את הבית אני אחזיר אותך לבניין, אמר איתן ורץ במדרגות.
בקומת ההדלתות לא היה תשובה. תז׳יה לא הלכה לשכנים, יצאה לרחוב. איתן חיפש בחצר, תחת השיחים, ליד מגלשה לילדים
אין שום סימן, נלך לשכנים, אמר איתן ונתן פקודה: «אתה יימצא, אני אלך באופק, נפגש כאן». הוא רץ החוצה.
תז׳יה חצתה גם תחנת אוטובוס, אך הסבתא לא הייתה באף מקום. כמה זמן עבר? חצי שעה? ארבעים דקות? לאן אפשר להגיע במכנסי בית ובחלוק?
צריך להתקשר למשטרה, אמרה.
חכה. תזכור מה היא תמיד אומרת, לאן היא אוהבת ללכת? שאל איתן, מחזיק ראשו.
תז׳יה חיפשה בזיכרונה, אך לא זכרה דבר. היא נשפה כתף.
טוב, נרחיב את החיפוש. אתה רץ לכיוון בית הספר, ואני אליו, הוא חייך והצביע בכיוון הנגדי.
האורות ברחוב לא כלו. חלק מהרחובות חשוכים, תז׳יה חצתה אותם במהירות. היא חשה שמישהו מסתתר מאחורי השיחים. בהתקרב לבית הספר, פתאום נזכרה בסיפור הסבתא על חבילה שנשכחה בכיתה והשוטר נעל את הדלתות. הסבתא קפצה מהחלון בקומה הראשונה וכמעט שברה רגל.
למרות שהיא לא למדה באותה בית ספר, תמיד סיפרה את הסיפור. תז׳יה דחפה את השערים של הגדר לא ננעלו. מבנה בית הספר היה בצורת אות «פ». היא תפסה פינה אחת והייתה קבוצה של בחורים צוחקים על מישהו. «סבתא!» הבינה תז׳יה והשתדלה להגיע אליהם.
הסבתא עמדה במרכז החצר בחלוק כחולאפור. אחד מהבחורים הושיט לה עטיפת סוכרייה ריקה. כשהיא נגעת בה, חשבה שמדובר בממתק, אך הוא סגר את היד והצחוק התפשט.
היא לא מבינה דבר. מאיפה ברחת? רוצה סוכרייה? חזר בחיוך הבחור.
תתרחקו ממנה! קראה תז׳יה בחוזק.
הבחורים הסתכלו עליה.
תראו, עוד אחד!
אתה מי? נכד?
אתנו יחד עם הסבתא ברחת?
אתה מה? סבבה, רוצה סוכרייה? הבחור עם העטיפה נגש לתז׳יה.
האחרים חזרו אחריו.
תז׳יה נסוגה. בחורים נלחצו על קיר, חיבו את הסבתא ביניהם. הם הפסיקו לצחוק, הפגינו עוזבנות, מרגישים את הפחד והכוח שלהם. תז׳יה נשענה על מוטות הגדר, הדלת נותרה פתוחה. כאילו בצו, הם רצו עליה.
תז׳יה זרקה ידיים לאוויר, ניסה לשמור על מרחק, אך שלושה בחורים. אחד תפס אותה בידיו, שניים נשארו לחוץ אל הקיר, לא תזוזה. הם חקרו אותה, מחפשים מי הראשון שירבה.
כולם תתרחקו! קרא קרוב איתן.
שניים נסוגו, אבל השלישי המשיך לתפוס אותה. עכשיו הבחור מתווכח עם איתן. תז׳יה בכתה ברגל את הבחור שהחזיק אותה, הוא ניבח ושחרר אותה. היא מצאה קוּשׁ של לוח עץ על הרצפה, הרימה אותו, רצה אל המאבק, נחתה על הגב במקום למכה על הראש.
הבחור קפץ עליה, היא ברחה אל שערי הגדר.
בחורה, תבואי אלינו! קראו משטרה היא ראתה גבר ואישה מעבר לגדר. אין כאן חיים של משטין
הקול על המשטרה גרם לבחורים לברוח. תז׳יה חזרה לידי איתן.
טוב, תמשיך לעזור אחרי זה. בלי תודה, גמל לה האיש.
סולחים, העיקר שהכל עבר, אמרה האישה.
תז׳יה עזרתה לאיתן לקום, הלכו אל הסבתא המפוחדת, שחשבה שמדובר שוב במתגרי רחוב.
אבא, זה אני, תז׳יה. בואי הביתה. חיבקה תז׳יה את הסבתא.
מי תז׳יה? אני מחכה לבוריא הוא ממשהו
בא, בוריא סיים את הלימודים לפני זמן רב. בואי איתנו.
שמעתי, פתאום אמרה הסבתא.
מה שמעת? שאלה תז׳יה בפחד, מיד הבינה למה הכוונה.
אולי באמת הסבתא מבינה יותר ממה שהם משערים?
מילה רוצה להעביר אותי לבית אבות. אל תעזבו אותי, בכי הסבתא.
טוב, בואי, קר לי ואת בחלוק אחד. תחסרי, יכניסו אותך למרפאה
לא רוצה למרפאה, נימנע הסבתא.
הם חזרו הביתה עם הסבתא. תז׳יה לבשה אותה, הוציאה לה תה חם עם סוכרייה והניחה אותה לישון.
איך תחזרי הביתה? במרוץ, בדם? תז׳יה ואיתן קיבלו בעמודי דלת הדירה.
אין בעיה, מצאנו אותה. אתה גיבור, לא נרתעת, חייך איתן.
נורא נרתעת. אם לא היית כאן
הכל טוב. סלח. זה בא ממני, שלא סגרתי את הדלת
תז׳יה קיבלה את הדלת אחרי איתן, ישבה לשולחן במטבח. הלב כבר לא רועד, אך השקט לא הגיע. היא חשבה שאם לא מצאה את הסבתא, הייתה חיה כל חייה עם תחושת אשמה, כמו שאמא אמרה. טוב שהכול עבר בשלום
היא מבישה את הריב עם האם. עכשיו הרבה יותר קשה. היא לא רק מטפלת בסבתא, אלא גם באמא שלה, שלוש שנים חלתה בסרטן. היום אביו של האמא מבקש עזרה תז׳יה רק בת 15, כל החיים לפני, והיא תסיים לבוא לתז׳יה, בעיניים מלאות דמעות ותקווה, ידעה שהיום הזה ימשיך לחיות בתוכה כל עוד היא תזכור שהחיים נמשכים, גם כשעולם מתפרק סביב.
