היום בערב, אחרי שהחזרתי את המפתחות ופתחתי את הדלת, נפתחו לי שני אורחים בלתי צפויים בת זוגתי מרית ובעלה תומר. אנחנו נאלמנו להיכנס לחדר האורחים של בית ההורים, והתחלתי לחוש במבוי סגור של רגשות ישנים.
הדבר הזה קרה לפני זמן רב. אמי חלתה, היא סבלה ממחלה קשה שלב שני של סרטן. היא השלים קורס כימותרפיה והקרנות, והייתה בת משבר. הישרדו גם השיער שחזר ברקיע, אך ברגע שהייתה בתקופת השיפור, החומרה חזרה פתאום.
מרית, תומר, ערב טוב, תיכנסו, קראתי בקול חלש, פנימתי ריקה כמעט כמו ילדה.
בואו לשבת, אמר אבא, בועז, מבולבל במעט.
התיישבנו על הספה, עיניים בודקות של מרית חיפשו תשובה. ברקיע של חיי, חיו שתי נכדות אביעל ושרה, שנולדו לי ולבעלי לפני כמה שנים.
מרית, תומר, יש לי בקשה מוזרה, אולי אפילו מוזרה מאד, פתאום אמרתי, כאילו נחשפתי למשהו שלא הייתי מוכנה לומר.
נזדקק לאימוץ של בן, בבקשה. הגיל שלנו כבר לא מאפשר לנו עוד להרות, ויש סיבות נוספות.
רחש של שתיקה ממלא את החדר. הבת הקטנה שלי, אביעל, פנתה אליי בחיוך רך:
אמא, אני חושבת שתתפלאי, אבל אנחנו כבר חשבנו על זה הרבה זמן ולא האמינו שנוכל לדבר על זה. מרית ותומר רוצים בן, ולנו כבר שתי נכדות אביעל ושרה, ניני של אמא ובאב. אין לנו שום ערובה שהילד השלישי יהיה בן, אך גם יש גורמים בריאותיים שמקשים.
הצעתו של מרית הייתה לשקול אימוץ של ילד מבית חילם, אולי בנים קטנים, כדי למלא את החלל בלב המשפחה.
רציתי לשתף בחדשות, ולכן הזמנתי את יקירתי, הדודה נטע, שעובדת בשירות החברתי. נטע סיפרה לי על קבוצה של נשים שזכו לשינוי משמעותי בעורן קיבלו טיפול שהסיר קמטים וכתמים. היא עצמה חזרה מרחוק לאחר שנקנתה ניתוח להסרת חימצון מהעין היא נראתה בריאה ומלאת אור.
פניתי לביקור של סבתא רות בעמק, היא אמרה לי: «האם יש לך בן?». אחרי ששמעתי את המילים של רות, נזכרתי בטיפול שהייתי צריך אחרי הלידה של אביעל ניתוח קיסרי שהרופאים המליצו שלא נמשיך להרות. חשבתי שאמץ ילד, ובכך להחזיר לבני המשפחה את ההרגשה של הורות מלאה.
הסיפור של רות נגע בי עמוק, היא שאלה אם יש לי בן, למרות שמולי עומדים שלוש ילדות אביעל, שירה ו אני חייתי את האובדן של העובר הראשוני, שהיה אמור להיות הבן הראשון שלנו, מתי שהייתי בתקופת הריון מאוחרת. הוא לא שרד, והזכיתי רק לזיכרון כואב של מה שהיה.
״ומה הלאה?״ שאלה מרית בעיניים גדולות, מביטות בי.
״המשך, כפי שסבתא רות קראה לי, הוא לגדל ילד נוסף,״ אמרתי והדמעות זרמו, כאילו עליי אשמה שלא הצלחתי לשמור על הילד הראשון.
הפכתי לעצמי לשמוע: אני רוצה לתת חום ואהבה לילד חסר בית, כדי לתקן איזון שבור.
הבנתי שהרצון הזה הוא אמיתי, לא רק מחמת ההחלמה שלי. רציתי להציל ממורדים של יתומים חיי קטן, אחד.
אמא, אני מבינה אותך ותומכת בך במלואה, חזה מרית בדמעות, וקרעה את חיבתי.
היינו מוּכנים מראש עם מנהלי בית היתומים, והם הזמינו אותנו לראות את הילדים.
במהלך ההליכה לחדר המשחקים, ראיתי ילד שזוהר בשיער רואי, דומה למראה שלי, כשהוא בונה מגדלים בקפדנות. מרית העלתה את קולה באיטיות, והצביעה על הילד.
באותו רגע בחדר, נחלץ ילד יותר מבוגר, עם מבט עצוב, ולחישה בקול כמעט בלתי נשמע:
דודה, בבקשה קחו אותי, אני מבטיח לכם שלא תתחרטו.
מרית ותומר מילאו את כל הטפסים והצליחו לאמץ את ילדנו החדש, מתי. מתי הפך במהירות לאחינו הקטן, וקרא לי «אמא אירה» בתמימות. הוא ביקש לבקר אצל סבתא אירה וסב בועז לעיתים קרובות, כי הם גרו קרוב לבית ובעל בית הספר היה קרוב.
מתי קרא לאירית «אמא אירה», כאילו היא הייתה אמא שלו האמיתית. הוא נגע בבגדי השיער הקצרים והסתכל בעיניים חודרות:
אמא אירה, למה את חולה? אני רוצה שתחזרי לבריאות!
לא יודעת, ילד, אבל אשתדל לשוב, אני מבטיחה, ענתה אירה בחיוך רך.
רופא המשפחה המליץ על ניתוח, הוא אמר: «חמישים בחמישים סיכוי, נעשה הכל כדי להציל». בועז ואירה החליטו להתקדם.
ביממה של הניתוח, אני קראתי לבעלי בטלפון בלי הפסקה; הוא דאג שהרופא יעדכן אותנו על המצב. בועז מצא את מתי בחדר השינה ליד חצאית אירה, הוא חשב שהילד מת.
מתי בכה, מתעדן ברגעים קטנים, ולקח את השמלה של אירה על פני הפנים, מבקש ממנה שלא תעזוב.
הטלפון צלצל והקול של הרופא היה עייף, ללא שמחה:
מר בועז, ניתוח של אירה היה מסובך, אך הוא הצליח, היא חיה.
הקול של הרופא גרם לי ולמתי לרעוד.
תודה, דוקטור! חיבקתי את מתי ואמרתי לו, «אתה מבין, אנחנו חיים, אמא שלנו חיה, בריאות!».
היום, כשאני רושמת בכתב ידיי, אני מרגישה שהחיים שלנו קיבלו משמעות חדשה. אני מודה לאל על שהצלחנו לאמץ, על האהבה שחיברה אותנו מחדש, ועל האפשרות לתת חום לילד שצריך בית.
