אמא
היי, חתולי, של מי אתה? נעצרתי, בוחנת חתול ג׳ינג׳י גדול שהתיישב לו ממש ליד דלת הכניסה שלי.
ברור, שהחתול לא ענה. הוא גם לא התייחס אלי בכלל. אפילו לא שינה תנוחה. רק האוזן הקרועה שלו רעדה קלות, כאילו אמר: “אני שומע אותך, אל תצפי לתגובה”.
לא צריך! עניתי לו כאילו נעלבת, והתחלתי לחפש מפתחות בתיק.
החתול זז טיפונת על השטיח, כאילו הבין מה אני עושה, אבל לא עזב את המקום. הוא רק המשיך להסתכל עלי בעיון.
סוף סוף מצאתי את המפתחות, התחלתי להתעסק עם המנעול תוך מבט חטוף על האורח הבלתי קרוא.
את הדירה שלנו קנינו, אני ויותם, רק לפני כמה חודשים. דירת שני חדרים קטנה, חלום שהפך למציאות. יש שיגידו, מה כל כך טוב בדירה משופצת חלקית בבניין בן שלוש קומות בפתח תקווה צריך לשאוף ליותר. אולי הם צודקים, אבל אני ויותם היינו מתגלגלים מצחוק ממי שיגיד לנו את זה. לפני חצי שנה עוד התארחנו בחדר הזעיר של סבא של יותם בחולון, ושמחנו שיכולנו להיות שם לבד.
נטע, תזהרי עם השכנים! אמא של יותם עזרה לי לנקות לפני החתונה אנשים טובים, אל תתפסו ריבים.
טובים? רק בגלל שהם שותים יותר מדי?! צחקקתי ומלפפת שיער סורר מאחורי האוזן.
ה״רעמות״ שלי שיגעו את יותם, אבל לי הן ממש הפריעו, בעיקר כששמתי לב שכל השיער קופץ בלי שליטה. איך שלא ניסיתי לסדר, התלתלים הבריחים ברחו וסידרו לי מראה של כדור סביון.
קשה להסביר, אמרה פנינה, אמא של יותם, עברו עליהם יותר מדי לא כולם יודעים להסתדר עם החיים.
את זה הייתי יכולה להבין. אני, יתומה שגדלה במשפחת אומנה שזרקה אותי בגיל שמונה־עשרה, ידעתי טוב מאוד איך ההורים נוטים לרחם על עצמם הרבה לפני שידאגו לאחרים.
אמא שלי השאירה אותי בתחנה המרכזית בתל אביב, כשהייתי בת שלוש, רק עם פתק בכיס ובובה עם אוזן אחת. ישבתי שעות ארוכות על הספסל, חיבקתי את הבובה שלי ״סטיבה״, ובכיתי. רציתי לשירותים, אבל פחדתי לזוז. חשבתי שאמא תכעס אם אעזוב.
אמא לא חזרה. הגיע שוטר אדיב. שאל שאלות, ואני סירבתי לענות. כבר הפסקתי לבכות. הייתי עייפה, קרה, רעבה. רק כשנגע בסטיבה ושאל “איך קוראים לאוזני?”, לחשתי “סטיבה…”.
השוטר ליטף אותי ואת הבובה, ושאל: “אמא עזבה מזמן?”. נפרצתי בבכי שקט, מבוהלת מכולם, ורק אחרי שהזעיק עזרה, סוף סוף מישהו שם לב אלי.
למה היא עשתה זאת? הבנתי רק שנים מאוחר יותר. אישה מבולבלת תפסה אותי מחוץ לבית הספר: “נַטּוֹשֶה, מצאתי אותך! תני חיבוק! כל כך התגעגעתי!”. באותו זמן כבר חייתי במשפחה אומנת, אחת מתוך שבעה ילדים. המשפחה דאגה, ביגוד, אוכל, חוגים אבל בלי חום. בולעים אותך לדאגותיהם אהבה לא בתפריט.
למרות שבפנים רציתי לרוץ לאמא ההיא, לעצום עיניים ולהרגיש ילדה, לא עשיתי זאת. רציתי אמא כמו של אחרים שתחבק ותגונן. אבל למדתי, גם כשחולמים על אמא בלילה במיטה, עם בובה בלויה הבדידות היא הדבר האמיתי.
נטע, את חולמת על אמא על הרגע בו היא תחזור, תתנצל ותאהב. כך חשבתי, עד שפתאום קלטתי שהיא לא תחזור באמת, וגם אם תחזור לא אוכל להאמין לדמעות שלה. מבוגרים תמיד סיפרו לי שאני לא אמורה לזכור את התחנה ההיא, את הלבד. בסוף הדחקתי, אבל ידעתי זה קרה. ותחושת הנטישה לא נעלמה.
אחת ה”אחיות” שלי, שירה, שאלה אז: “נטע, מי זאת?”. “לא יודעת”, גימגמתי. העולם הסתובב. שירה חסמה בגופה את הגברת. “תלכי, היא אחותי!”, משכה אותי יד ביד לבית מאז הפכנו לאחיות.
לשירה היה סיפור דומה, רק שאת אביה שתיין נטשו, לא את אמא. היא הבינה כמה קשה לגדול בלי אף אחד שממש קרוב.
אמא שלי חיכתה כל יום מחוץ לבית הספר, בסוף נכנעתי ללחץ של שירה, ונפגשתי איתה.
את עזבת אותי.
תסלחי לי, ילדה שלי!
אל תקראי לי ילדה שלך! זה מרתיח אותי!
סְלִיחָה! את כבר לא כועסת, נכון?
למה נטשת?
היה לי קשה, לא היה לי עזרה. אבא שלך גירש אותי.
למה?
סיפרתי לו שאת לא שלו.
זה נכון?
לא.
אז למה שיקרת?
כעסתי! היינו זוג צעירים טיפשיים רבנו, התפרקנו.
ואז?
רבתי עם אמא שלי, החלטתי לעזוב לא ידעתי מה לעשות איתך. והנחתי שתדאגו לך. שמתי פתק שתחכי לי…
וחשבת שזה מספיק? את משוגעת! אני לא רוצה לראות אותך! אל תבואי!
לא תסלחי?
לא יודעת. אבל גם אם אסלח אי אפשר לשכוח!
עזבתי אותה שם. והחלטתי יותר אף פעם לא אתן לאף אחד להגיד לי מה להרגיש או לזכור.
שירה חייכה בעצב:
אל תצטערי, זה תורך לבחור. תמשיכי הלאה.
באותו לילה שאלתי אותה מה היא רוצה להיות:
פסיכולוגית, אולי אבין איך נכון לחיות.
צחקנו אז: מי באמת יודע איך נכון לחיות? שנים אחר כך, כשהיא כבר עם ילדה משלה, אמרה לי: “שטויות! אף אחד לא יודע באמת. תחיי שמח, חמים, שקט. זה מה שחשוב.”
אז ניסיתי לקבל את הצרות שלי ביותר סלחנות. מה יש? דירת חדר משותפת, אבל במרכז הליכה מהעבודה. שיפוץ קטן לבד, ויש אושר. השכנים? היא צדקה לא מזיקים, פשוט כואבים, בורחים עם אלכוהול מהעצב.
לטפח חמלה כלפי אחר למדתי זה לא פשוט. אף פעם אף אחד לא ריחם עלי, חוץ משירה.
האמא של יותם, פנינה, הייתה אחרת. אשה עקשנית, לב גדול, מוכנה לשבור מוסכמות. קיבלה אותי כמו בת גם אם זה “מהלך הירואי”, כפי ששירה קראה לזה.
נטע, אל תצפי לכלום אמרה שירה לפני הפגישה עם המשפחה של יותם עד שתראי מה באמת קורה. אל תספרי להם על תור לדיור ציבורי. מחכים לידיים ורגליים כמוך שנים. הזמן יעשה את שלו. ותהיי רגועה אף אחד לא חייב לקבל אותך רק כי את חברה של יותם.
‘בול קליטה’, חשבתי.
פנינה לא מצאה חן בעיני בהתחלה. קול רם, נוכחות, דחף לטפח לעזור מוזר. לא הייתי רגילה. דאגה? זה דבר שדורש הרגל.
נטע, המקטורן שלי בלוי. תבואי לעזור לקנות חדש? יותם שונא שופינג, ובגדים במידה שלי קשה למצוא…
לא רציתי, אבל תמיד יצא בסוף שיצאנו עם שקיות מלאות, שרק מעטים הפריטים שלה. היתר אלי.
מעיל, נעלי חורף שלא העזתי אפילו לחלום עליהם, תיק קטן יפהפה כלום לא נדרשתי לבחור. הסתכלה עלי, ראתה איפה אני בוהה וכבר בפנים.
לא יכולתי להבין אני בכלל לא קרובה שלה. אז למה? יש רק באגדות חמות שמחבקות ככה כלה עתידית… אז נזהרתי, מודה ולא מתמסרת.
פנינה לא ניסתה לכפות את עצמה, ונתנה לי את הזמן והמרחק. ברגע שהתברר כי אני רוצה דירה לעצמי מיד הבינה.
סבא כבר מבוגר, קשה לו לבד. הגיע הזמן שיגור אצלי. תעזבו את החדר, תעברו לשלו תהיו לבד, בלי מטפלות. הסבא יקבל תשומת לב.
יותם נאנח, אבל הסכים. סבא בינתיים צחקק, ואחרי שעבר לפנינה, התעקש כל שבת: “בואי, יוצאים להליכה!”
פנינה הייתה נזכרת בשנים הראשונות עם חמותה קשה, ריבים. רק אחרי שיותם נולד, נמסה החמות. למדה שבעצם כולם לומדים תוך כדי תנועה.
את אמא וסבא, יותם כמעט לא זוכר, אבל פנינה דאגה להזכיר
אהבו אותך המון, הרעיפו חום.
אמא, את מתגעגעת לאבא?
מאוד, בן שלי.
ואת יודעת שהוא אהב אותך?
בטח, זה מרגישים.
יותם, אולי בגלל זה, לא התנגד כשליה הופעתי בחייו. אם בחר בי גם אמא שלו תצטרך להתרגל.
בסוף, נרגעתי גם אני. לאט־לאט ויתרתי על הקוצים, והתחלתי להסתכל על פנינה כחברה, אולי אפילו כאמא.
כשהסבא רצה למכור את החדר שלו, חששתי.
מפחדת שתשארו בלי מקום? שאל אותי ערב אחד כשמיין ניירות.
לא, נסתדר. נשכור, נמצא, נעבוד. חבל שאין לי כסף לקנות את החדר, זו הייתה פנטזיה. אבל יש לנו יעד, אפילו מעט חסכנו. שירה אומרת כל שקל עושה הבדל. כשהתקווה קיימת, אפשר הכל!
כל הכבוד, עצמאית! חייך.
למה זה מצחיק?
ליטף לי את הלחי. “בואי נשתה קצת תה, ספרי לי פנינה שוחקת אותך?”
ממש לא! קפצתי. בחיים לא פגעה בי!
אהה, היא רואה בך בת. אל תהיי קשוחה אליה. היא פשוט רחומה.
לא רוצה שירחמו עלי.
למה לא?
זה רע.
רע? פעם, אצלנו, “לרחם” היה להרגיש, להקשיב, לדאוג. אם מישהו חולה מה הוא צריך, נשיקות או רחמים? צריך חמלה, לא?
כנראה שכן…
אז זהו! רחמנות במידה זה טוב. רק לא מובן מאליו. סכנה לרחם על מי שפוגע בעצמו ולא רוצה עזרה. אבל אם הלב שלך פתוח תלמדי לרחם איפה שצריך.
אני מרחמת עליך… אמרתי.
יודע! וגם אני ליה.
שאלתי אותו, למי עוד צריך לרחם פּה?
לכל מי שהלב שלך מרשה, כמובן. לקרובים, לבעלך, לילדים, אפילו לחיות. אבל לא סתם תני זמן, תתחייבי, תתני בית, אל תסתפקי בלשלוף חטיף ברחוב.
בדיוק על זה חשבתי כשפגשתי באותו יום את החתול שחיכה ליד הדלת בדירה החדשה. נדמה שהוא ביקש קצת חמלה. ליטפתי אותו, לא ברח. כשפתחתי את הדלת, התרומם במדרגות, עזב.
טוב, שיהיה… סגרתי כמעט את הדלת, כשלפתע הופיע שוב אך הפעם לא לבד.
ג’ינג’ון קטן תלוי מהשיניים שלו.
וואו! קפצתי, וזה כבר מיאן קטן בידיים שלי, בעוד הג׳ינג׳י האב שוב דילג וחזר, הפעם עם עוד אחד.
הקטן הזה ממש מרדן, ניסה לברוח. צחקתי עד דמעות איך שהחתול האב ניסה שוב ושוב להביא אותו, ולבסוף ויתרתי הרמתי את שניהם פנימה.
מה, נהיית אמא פתאום? צחקתי בקול. פתחתי דלת יאללה, תיכנס, מהר! יש עוד?
החתול קיפץ פנימה, עוקב בדריכות אחרי התנועות שלי עם הגורים.
תיכנס, אני לא מחסלת פה אף אחד. איפה האמא שלהם, דרך אגב?
ברור, שלא ענה לי. רק תפס גור בצוואר, כשהנחתי אותו על הרצפה, ורץ לחפש פינה.
רגע, רגע, צריך ארגז! הבאתי תבנית פלסטיק ישנה, סידרתי עיתונים והנחתי אותם שם.
החתול התיישב לידה עם רצינות, וכאילו מסביר לגורים מה עושים.
אתה באמת, אמא לא נורמלית! חשבתי, מתבוננת בסקרנות איך הוא מדריך גורים להשתמש בארגז.
טוב, מחדר להגיד שאת פה ממש גידלת, מה שנשאר זה להאכיל הלכתי לבדוק מה יש במקרר.
בערב כינסתי עצה קטנה משפחתית.
פנינה, אם לא מתאים לכם, אמצא להם בית. אני לא אוכל להחזיר אותם לחצר. הם קטנים מדי. לא יודעת מה קרה לאמא שלהם ולמה דווקא אתה מחנך אותם, אבל זה כל כך מוזר.
נטע, למה את שואלת אותי רשות? פנינה ליטפה גור שישב אצלה, חייכה הדירה שלכם. תחליטו אתם, ילדיי. אני רק אורחת פה.
אז רציתי לספר שאם אחד מהם יגדל… אשמח לשמור אותו. את השאר אנסה למסור.
ולמה דווקא להשאיר אותו?
יותם חייך, שלח אלי מבט הנה הזמן לשתף את הבשורה שחיכינו לה לספר.
יש לי הרבה מה ללמוד מאמא טובה, ועכשיו יהיו לי שני מורים את, ופשוט החתול הזה.
ליטפתי את החתול, ודמעות זלגו לי פתאום, כשפנינה חיבקה אותי כמו אמא אמיתית.
©הגורים התנפלו על קערת החלב כאילו לא אכלו ימים, וגם החתול הגדול הציץ, אבל הותיר את הבמה לילדים. יותם נעמד מאחוריי, חיבק אותי בשקט, הראש שלו נשען על הכתף שלי.
את קולטת? לחש לי, פעם הראשונה שאת מחבקת גורים אצלך בבית.
הבטתי אליהם, פתאום הבנתי משהו בי התרכך, חלק חשוף שחשב שלא ירגיש שייך. תמיד קיוויתי לאמא שתדאג לי, אז אולי עכשיו הגיע הזמן שאני אהיה מישהי כזאת למישהו קטן, אפילו אם יש לו שפם וזנב.
פנינה חייכה, יותם העניק לי מבט ארוך ואוהב, והלב שלי פעם בשקט חדש. החתול התכרבל לצד ערימת גוריו, עייף אך מסופק. מושיטה יד, ליטפתי אותו; הוא עצם עיניים, מתמסר לרגע. אולי זה הטריק של אמהות לאהוב בכל זאת, גם כשפעם פחדת להיפגע.
סגרתי את הדלת והבטחתי לעצמי: כשתבוא נטישה אפתח בית, וכשתבוא אהבה ארשה לה להישאר.
ברגע הזה, בין כל מי שאספתי, ידעתי סוף סוף מצאתי מקום שבו הלב שלי יוכל לשקוט.
