היי, שמעת? רוצה סיפור קטן לפני שאתה קורא משהו אחר.
אם רק שואלים אותי על אוכל, עדיף שלא תתקשר לי! יש לי עניינים יותר חשובים מלהתעסק עם ארוחות כל היום, טוב? הבנו את זה?
רוזה עדיין מחזיקה בטלפון על האוזן, הדמעות כמעט מתפרצות בעיניים, אבל הן לא מרגישות עצמן לזלוג. הכאב שהאמא חשה כשבנה זרק אליה במילים חדות היה עצום, כאילו כולו נפל מהשמיים.
“היי, בן! נדבר מחר,” הצליל המוגבל של הקול של האמא נשמע. ברגעים שחלפו, כל ילדותה של רוזה עברו לפני עיניה היא ראתה אותו קטן בחיבוק שלה, ידיו הקטנות משחקות בשערותיה, היא זוכרת את הבכי שלו בפעם הראשונה כשפגע ברגל. היא מרגישה את החיבוק החם והדמעות שהרטיבו לו את המעיל בפעם הראשונה שהוא נכשל בבית הספר. היא רואה את הרגע שבו הוא רכב ברכבת עם תיקו, לפני שהלך לאוניברסיטה בתל אביב. היא הייתה כל כך גאה בו…
רוזה המשיכה לשמור על הטלפון לאחר שהשיחה נגמרה. בבית הריח של מרק ירקות עם שמיר טרי, שהייתה פעם מרגיעה, הפך עכשיו למשהו שמזכיר לה ריקנות בלב. היא הניחה את הטלפון על השולחן, לקחה כף עץ והחלה לבחוש בחוסר תנועה. עיניה נצפו מהחלון המוגלם, שם נראו המרחבים של שכונת “ברקלאף”, וקיבתה קומה שנייה, שם גברת חנה מדשאתה שלפני הבוקר מושקה את הפרחים שלה. “גם היא יש לה בן בתל אביב,” חשבה רוזה.
היום, הדמעות שלו קררו בעיניה. מאיר, הבן שלה, כבר לא היה התינוק שכל העולם שלו סבב סביבו. הוא הפך לאדם מבוגר, גבר עסוק על הרגליים שלו. והיא… הייתה כבר גימלאית, שעבדה בעבר במפעל גדול כמהנדסת, והייתה מכובדת. הזכוכיות של הבית נצפו פתאום כשקראה את השם שלו על המסך והלב שלה הלך וגדל. היא רצתה לספר לו כל מה שיש לה במחשבה, ובכל פעם נשאלה אותה השאלה: “מאיר, מה אכלת היום?”
שלושה ימים עברו בלי שיחה. רוזה הדליקה את הרדיו, לא יכלה לשאת את השקט. היא הכינה לעצמה כוס תה והחלה לדבר אל הבן בקול נרדם, כאילו הוא שומע במקביל:
מאיר, היום שמש, אבל הרוח נושבת חזק. קח את הצעיף הכחול ואל תשכח… אם תשכח, זה לא משנה, אני עדיין אוהבת אותך.
הטלפון צלצל רק בערב, השם של מאיר האיר את המסך:
אמא… סלח לי. הייתי עצבני וכועס. הבוס קילל אותי, התעכבתי עם המשכורת והפעם שפגעתי באף אחד, זה היה בך. אתה יודע מה הגיע למעלה, אמא? המשיך בקול רך. אחרי זה קיבלתי שיחה ממשלח חבילות, שאלו אותי: “לאן נשאיר את החבילה?” עניתי בלי המון מרץ: “בכלב.” אחרי שעתיים חזרתי הביתה ומצאתי את הקופסה רטובה מהגשם. בפנים היה סיר שהזמנתי לפני שבועיים. צחקתי לעצמי שלא אכלתי אפילו שני ימים.
רוזה לא ידעה איך להגיב. היא ישבה על הכורסה:
אמא… אפשר לדבר גם על מזג האוויר וגם על קובה? רק תנחה אותי שלא אם אני שוב אפגע, תגיד לי. אל תתני לי להיעלם.
אומרת לך, לחייך, מאיר, לשאול “מה אכלת?” זה הדרך שלי לגעת בך מרחוק. לא לשכוח לתזמן אותך. כך אני נשארת האמא שלך, גם כשלא יכולה לחבוש את חולצתך.
הוא השקט ארך, והשתיקה הזאת כבר לא הייתה קרה.
מחר בא אליך, אמר לקראת הלילה. לא לחג, לא “כאשר יתפנה היומן”. מחר.
כשמתבגרים, ההורים חיים מכף של מילים שהילדים נושאים מדי יום בכף היד: “אכלת?” “איך מזג האוויר?” זה לא סתם קטעים קטנים הם הפיסות של דרכנו שמחזיקות אותנו קרובים. אז אל תקרעו את הגשרים במילים כבדות. אמרו “אני אוהב אותך” גם במתכונים וגם בתחזית מזג האוויר.
ואל תשתכח, אם האיסבלנות או הגאווה אוכלים אותך:
אם רק שואלים אותי על אוכל, עדיף שלא תתקשר לי!
זה כואב, כי לפעמים דווקא דרך האוכל אנחנו אומרים “אוהב אותך”. ו-“אוהב אותך” שנאמר שני פעמים ביום, אפילו בשאלות הקטנות, שומר לב שלם.
אם זה נגע בך, תן לייק ותשתף את הסיפור עם החברים.
