בלילה מוזרה, ברבנן, עגלת פרה מביטה בבני האדם בעיניים עמוקות ומנסה לומר להם שהבלוק הבטון שבנה נכלאה בו, נבנה בכוונה על ידי אנשים. קולותיה של האם נשמעים ברחובות תל אביב, שם התושבים הישראלים הרחומים נעתרים לקריאתה, ומגיעים במהרה אל מקום האירוע חלום שבו החומות הולכות ומתפוגגות והעגלת נעוצה במרכזן.
במאמץ משותף, ובאווירה הזויה שבה כולם מדברים בקודים של שינה, הוצא העגל מתוך הבטון, ומרגע זה החלמון הפך לצבעוני וקליל יותר. פרות ישראליות מלטפות את העגלת, שמה נעמה, ומציפות אותה בניחוחות פרחי שקד מהגינה של רמת גן. מי היה חושב שבעולם בו פרות מדברים בשפת בני האדם, הן יגלו חמלה עמוקה כל כך?
המבוגרים, בתחילה, לא הבינו את כוונות האם. רק כאשר היא התעלפה כי התקרבה מדי לגדר החשמלית המוזרה שמקיפה את כיכר דיזנגוף, הם הבינו היא מובילה אותם אל בתה, שנלכדה בפינה שנבנתה במחשבה תחילה.
בסוף, שחררו את העגלת והייתה בטוחה. המצילים הישראלים, שטופי זיעה וחולמים את הנוף ההפוך של ים המלח, הרימו אותה בזהירות אל תוך משאית לבנה ונסעו איתה אל מקלט בעלי חיים בנתניה, מקום שבו הפרות גדלות בין חומות זכוכית ושדות הדמיון.
כמה מרגש עקשנותה של נעמה להשתחרר ולשוב אל אמה ממלאת את רחובות החלום חום ושקט ישראלי.
