אני ובעלי היינו המומים! אמרה רבקה בת החמישים בקול רועד. מה שהיא עברה, אני בכלל לא יודעת איך לספר את זה… הבחור הזה פשוט זרק עליה את כל ההריון, זה לא איזה אגדה, אין לי מילים… והוא שלח אותה להפלה, ומהדירה שהם שכרו הוא גירש אותה. הוא צעק בכל מקום שהילד בכלל לא שלו שהיא נכנסה להריון, כביכול. הוא באמת שרף לי את כל העצבים, תאמין לי!
אני מבינה… בסוף, איזה שבועיים-שלושה לפני הלידה, נראה שהוא קצת נרגע, שמעתי שהוא התקשר לאליאלה, דיבר איתה רגיל, התעניין איך היא מרגישה, איך התינוק, מי יהיה, מתי. אבל לא הגיע אפילו פעם אחת, כל הזמן שהיא הייתה אצלנו, לא קנה אפילו כובע לילד, לא תפוח אחד. ביום חמישי קיבלתי נכד! מחר משחררים אותם מבית החולים. הבת שלי ובעלי סיפרו לי שאורי יבוא לקחת אותם מהמחלקה. נשארתי פשוט קפואה! אחרי כל מה שהיה…
אולי, אולי הבן אדם סוף סוף בדרך לאיזו תיקון? יש טעם לתת לו צאנס? אני לא יודעת לאן זה הולך, אבל אני ובעלי לחלוטין לא מסכימים. אמרתי לך לא ראיתי שום תמיכה ממנו כל ההריון. לאן הוא ייקח אותה ואת הילד? אליאלה אומרת שהוא שכר דירת חדר… איזה שטות, עם תינוק במין דירה מוזרה, אפילו לא בתל אביב אלא מקום לא מוכר! אבא של אליאלה אמר אם הבחור הזה יגיע לביקור, אנחנו עוזבים, ואת יודעת להמשיך לחיות כמו שאת…
אליאלה, הבת של רבקה ושל בעלה, בת עשרים ושש. בחורה חמודה, בת יחידה למשפחה. לפני שנה וחצי היא התחילה לצאת עם אורי, שההורים שלה אף פעם לא אהבו במיוחד.
לאורי אין לימודים, למד בתיכון, אבל לפי דבריו לא ממש ניגש לבגרויות. רבקה חושדת שהוא בכלל לא עבר את הבגרות בכיתה ט’, אבל הוא פשוט לא מספר כדי שלא ייראה רע.
אורי עובד כסבל בחברת רהיטים ומקווה להרוויח יפה. בשביל אחד שכמותו בלי השכלה זה בכלל לא רע. המשכורת הרשמית שלו מגוחכת, אבל רוב הכסף הוא עושה בעבודות צד ובטיפים. שמישהו מזמין רהיט חדש הוא ואחרים מביאים ומפרקים את הישן, לעיתים הישן בכלל במצב טוב ואפשר אפילו למכור אותו, לאיש לא אכפת תיקח, תעשה מה שאתה רוצה.
בקיצור, הוא מתפזר איכשהו זה מסתדר לו.
אליאלה עם תואר מהאוניברסיטה, מתמחה בשיווק, עבדה לפני חופשת לידה במשרד פרסום גדול, לבשה חליפות ועקבים, הייתה נפגשת עם אנשים באותו רמה. ופתאום, נתקל אורי בדרך שלה. איזה רהיטים שהם הביאו למשרד שלה, או משהו כזה. וכך הם נפגשו.
הם התחילו לגור יחד, ממש נגד כל הסיכויים! מספרת רבקה בכאב. כל החברים שלה היו המומים, אף אחד לא הבין, אני חושבת.
ואז פתאום הופיע הריון. אורי ממש לא רצה להתחתן, ותשעה חודשים שלמים הוא רק הלחיץ את כולנו. אליאלה חזרה להורים שלה, והתחלנו להתכונן לתינוק. עשינו שיפוץ בחדר של אליאלה, קנינו דברים, שילמנו בעשרות אלפי שקלים לבית חולים פרטי.
ועכשיו הוא הופיע, רומז עם האצבע וכל מה שעשינו, כאילו כלום! כמעט חנקה אותה הדמעות של רבקה. היא מוכנה לעזוב אותנו וללכת אליו, לדירה לא ברורה עם התינוק. זה מה שהורים טובים אמורים לעשות, נכון? לתת לה ללכת, לאחל לה בהצלחה? לחכות עד הפעם הבאה שהיא תבוא בוכה, עם כפכפים קרועים? כי זה יקרה, sooner or later!
את חושבת שזה בסדר לתת לבת שלך אולטימטום: אם הוא בא אנחנו עוזבים? האם נכון לתת לילד שלך לבחור בעצמו? היא החליטה לסלוח ולתת לו עוד הזדמנות, אז זה המצב?
או שאולי ההורים רק אנושיים.
