תתני את הילד למספרה, כי הוא לא של בני! חייכה שושנה, חמותו של ניקול, במבט קריר.
ואתה לא מתכנן שהמלווה שלנו, מאיר, יטפל בילד של מישהו אחר? חיממה אורית, מניחה ספל פורצלן על המגש. הילד כבר גדול, הוא צריך לחוות עצמאות.
האוויר בחדר קפא. שערה הכסוף של שושנה, הציפורניים המבריקות ותכשיטיה המפוארים קיבלו גוון אפל. מאחורי החיוך הדק על שפתיה הסתתרה ברירה קודרת.
מאיר קם מוקדם, כמו תמיד. אורית כבר הייתה עומדת ליד הכיריים ומערבבת חביתה עם מרית עץ. ריח תה נענע טרי מילא את המטבח החדש שלהם. שני שבועות אחרי החופה היא עדיין לא הרגישה שהבית שייך לה. הכל נראה זמני, כאילו היא ובנה אורחים בבית המפורסם של ניקול בהרצליה.
אמא, ראית את הסוודר הכחול שלי? נגש מאיר למטבח, מחזיק חבילה של הספרים שלו קרוב לחזה.
במגירה העליונה, במדף העליון, חייכה אורית, מביטה בבנה. בגיל ארבעה עשר הוא כמעט הגיע למקומו. קווי פניו נחרצים יותר, מזכירים את אביו. סדר לך את השיער, אתה ניראה כמו חורש בר.
מאיר נשף ולטף את תלתליו השחורים. אורית הציבה לפניו צלחת.
עוד לא יהיו מעברים? שאל הוא בטון שקט, מביט בצלחת.
אין עוד, נגשה אליו אורית, נוגעת בכתפו בעדינות. עכשיו יש לנו בית.
ניקול ירד למטבח כשמאיר סיים לאכול. הוא גבוה, עם עיניים חומות חמות, ועטף את אורית בנשיקה על הלחי, ושיבר את שערו של מאיר.
איך הולכות מבחנים? שאל בנימה חביבה.
בסדר, השיב מאיר, אך אורית שמה לב לחיוך חמקמק שלו. חצי השנה מאז שהכירו, הילד מתקרב יותר לאביו.
דפיקה בדלת הפסיקה את הארוחה. חייתה שושנה נכנסה ללא הזמנה, חייך של קרירות והזדמנות.
בוקר טוב, משפחה! נשקה את בנם במצח, הנהימה לאורית, והתעלמה ממאיר. ניקול, שכחת את המסמכים של מכוניתי, הביאתי אותם.
בזמן שניקול חיפש את הניירות, שושנה הסתכלה סביב המטבח, לוחצת על כל פרט.
אורית הרגישה את שרביט הלחץ מתמלא. מבט הערכה של שושנה היה משקף ריפוד של חוסר אמון.
אורית, היום אחרי הצהריים יש לך זמן? שאלה פתאום החמות. באי אליי לשתות תה, נדבר כנשים.
כמובן, הנהנה אורית.
מאיר הביט באמו בחשדנות. תמיד הרגיש שהקיפוד שלה לא אמיתי. שושנה חייכה חצי-פנים, עיניה נותרו קפואות.
מצוין, אחכה לך בשלוש.
הדלת נפתחה, ושושנה עמדה על הסף.
אורית נשפה בכבדות, תחושת חרדה נחתה על חזהה. ניקול, חזהו נושא, חיבק אותה על הכתף.
היא רק מנסה לעזור, בדרך שלה.
כמובן, חייכה אורית, שדדה את המילים.
בשלוש וחצי אחר הצהריים, אורית עמדה לפני מראה בחלון, מתקנת את קולר החולצה. מאיר התכונן לחוג מתמטיקה, צפה בתזוזותיה המתוחות.
היא לא אוהבת אותך, אמר פתאום מאיר. וגם אותי.
אל תטען שטויות, נגעה בו אורית בחיוך. היא רק צריכה זמן.
אף פעם לא הבנתי למה המבוגרים מתיימרים, משוך כתפיו מאיר. היא מסתכלת אלינו כבאם על האדמה.
אורית לא מצאה מילים להשליך. שושנה גרה במרחק של שני צעדים, בכפר הקטנים של הרצליה. הדלת נפתחה מיד, כאילו חיכתה לביקור.
תבואי פנימה, יקירה, התה כבר מוכן.
הסלון נצץ בניקיון. רהיטים עתיקים, תמונות במסגרת יקרה, קולקציית פורצלן כל אלו צעקו על עושר ובעלות.
אורית ישבה על קצה הספה, ידיים קפוצות ברכיים. שושנה שפכה תה לכוסות פורצלן, הוציאה קוביות קטנות מהצלחת כסף.
את רוצה שניקול יהיה מאושר? שאלה פתאום, בחישה של סוכר בכוס.
הדבר גרר בתוכו תחושה של משבר.
כמובן, אני רוצה, השיבה אורית בזהירות, הלב רץ בקצב מהיר. כולנו רוצים שהיקרים לנו יהיו שמחים.
שושנה נלקחה קובייה של קינוח במזלג כסף, הוציאה לחיים וגררה בעדינות. טיפה של קרם נצמדה לפינה של פיה. היא ניגשה אליה במגבת והביטה באורית במבט חודר.
בני זקוק למשפחה אמיתית, אמרה בקול חזק, בלי להוריד מבט. את נחמדה, מסודרת, אבל יש בעיה.
הקוסמת של הפורצלן רשרשה, והדלת של השקט נפתחה ברעד של אורית.
תתני את הילד למספרה, כי הוא לא של בני! חייכה שושנה כאילו מציעה לחם. אני יודעת הכל. יש מוסד חינוכי פרטי, מכובד, עם מרצים מובילים ותוכנית מצוינת.
אורית קפאה, אי האמון. איך יכולה האישה עם החזות המושלמת לדבר כך על בן של מישהו?
שושנה, את צוחקת? קראה בקושי.
בכלל לא, יקירה, הציגה לשולחן חוברת מבריקה. הילד כבר בן ארבע עשרה. ארבע שנים יעברו בטיס. ניקול צריך משפחה משל עצמו, והילד שלך… הוא לא דמו. חייכה במקצת, כאילו דבר מזיק. אני אשמח לשלם את כל ההוצאות. זה יהיה מתנה לי.
אורית הסתכלה על פני השושנה המחייכים וראתה ריקנות. היא קמה, רגליה רעדו.
בני לא יעבור, לחשה בחוזקה, אך ברוך. הוא חלק מחיי, חלק ממני.
אל תעשי דרמה, חייכה השושנה. את אישה מושכלת, חשבי על העתיד של ניקול, על הקריירה שלו, על הזוג שלכם. הילד יהיה רק נטל.
שמו מאיר, אמרה אורית בעוצמה. והוא המשפחה שלי. אם בנך לא מבין זאת…
בנך עדיין לא מבין הרבה, חצתה שושנה. אבל הוא יבין שבילדים שאינם בני שלו הם נטל. במיוחד נער.
אורית הרגישה תופעה של בחילה. היא קפצה, שפכה תה על השולחן.
סליחה, חייבת ללכת, קראה בקול רועד.
היא ברחה מהבית, ללא שמעת קריאות השושנה. דמעות צוללות בעיניים, כאב נוקב בלב. איך יכולה האישה להציע משהו שכזה? האם ניקול שותף לתפיסה?
היא נופלה על המיטה, בוכה ללא הפסקה. כאשר ניקול חזר, היא ניגשה אליו, נאנחה על השיחה.
זה בלתי אפשרי, הוא הנהן. אמא מעולם לא הייתה…
תתקשרי אליה, לחזה של אורית רעד. שאלי אותה עכשיו.
ניקול חיכה בחשש והוציא בטלפון.
אמא, אורית סיפרה לי על השיחה שלנו. זה איזושהי טעות? שאלה.
שושנה נאנחה:
בינה, זה נושא של גדילה. הצעתי פתרון הגיוני. הילד יוכל ללמוד במוסד יוקרתי, ואתם תבנו משפחה שלמה
אלוהים, לחש ניקול. באמת אמרת זאת?
כמובן, אמרתי! קראה השושנה בקול חזק. הילד הזה לא שלנו! למה נבזבז עליו חיים?
ניקול נעמד לשנייה, אסף מחשבותיו. קולו היה נמוך, אך יציב:
מאיר לא היה זר ברגע שהחלטתי איתך. זה חשוב, מבינים? אהבת אישה משמעותה לקבל גם את ילדה.
שטויות רומנטיות! קראה השושנה כועסת. אתה שלוה בחשק, בעוד שנה תתעורר ותבין…
די, ביקש ניקול, והפנים של אורית נראו כאילו היא ראתה תו ראשון של חוסן שלא הכירה. הבעיה איננה בהבנה שלי, אלא שלך.
מאיר הוא חלק ממשפחתי. ואם זה מכשול עבורך, נצטרך להפסיק את הקשר.
אל תדברי אלי ככה! קראתה השושנה. אני אמך!
את אמתי, אבל לא שליטה על חיי, אמר ניקול במרום, קולו מתוח. אם תציעי שוב להסיר את מאיר, אני קוטע את כל הקשר. זאת המילה האחרונה שלי.
הקול נשתתה במעמד של כמה שניות, ואז צלצול קצר.
סליחה, קנה ניקול על קצה המיטה, כיסה פניו. לא ידעתי לא חשבתי שזה יקרה.
אורית נשבה, שותקת.
תחשבי שהיא תשתקט? שאלה לבסוף.
לא, ענה ניקול בעיניים מלאות כאב. זה רק ההתחלה.
שלושת הימים עברו בדממה כבדה. שושנה לא חקרה ולא התקשרה. ניקול נראה כמו חוט מתוחמתפזז בעבודה, שקט בבית. אורית קיבלה מבטיו האשמים, ניסה להרגיע, אך הפחד צמח בפנים.
ביום חמישי צלצול בטלפון. המספר היה של השושנה.
אנחנו צריכים לדבר, אמרה בקול יבש. שלושה, הערב.
אני לא חושבת שזה רעיון טוב, פתחה אורית, אך השושנה קטעה:
בת, מדובר בעתיד של בני. באים או אני מגיעה בעצמי. תבחרי.
ניקול חזר מהעבודה מוקדם יותר מהרגיל. פניו עמל, צללים מתחת לעיניים.
שושנה התקשרה, אמרה אורית ברוגע. רוצה להיפגש.
אני יודע, השיב הוא. היא אמרה שהיא מתנצלת ומוכנה לקבל את המשפחה שלנו.
את מאמינה? התבוננה אורית בו.
לא, הנהן. אבל אני חייב לנסות לתקן.
אני מודאגת על מאיר, לחשה אורית. הוא לא חייב לשמוע את זה.
ניקול חיבק אותה:
הכל יהיה בסדר, הוא לא ידע.
בשעה שבע בערב הם עמדו לפני דלת של השושנה. היא פתחה מיד, מושלמת, בחליפה יוקרתית. שום סימן של הרגל המחלוקת לא נגלה.
תיכנסו, קראה בקול רך. הזמנתי ארוחת ערב.
השולחן ערוך כמו קבלת פנים. קריסטלים, כסף, יין במקב. השושנה חילקה מנות וישבה מולם.
התקררתי, אמרה, מביטה בבנה. חשש של האם גורם למילים קשות. היא פנתה אל אורית: סלחי לי, יקירה. הייתי טועה.
אורית הנהנה, לא מאמינה במילה אחת. העיניים של השושנה נשארו קפואות, מחושבות.
לכן, המשיכה, אני רוצה לתקן. מזכירה את הירושה? הדירה במרכז, הקוטג’, החיסכון?
ניקול הקמץ:
אמא, בואי לא עכשיו.
לא, לא, עכשיו בדיוק, חייכה והשיבה את היד. אני רוצה לשנות את הצוואה. עלייך ועל ילדיך העתידיים, הילדים האמיתיים.
ניקול היסס, הקלף שלו נענע.
כלומר, לא שינית את דעתך, לחש.
רק מציעה פשרה, השיבה השושנה בכתפיים. הילד יוכל לגור איתכם, אך לא תוציאו ממנו משאבים. הוא לא יהיה בשבילך.
אורית חשה זעם בוערת. אצבעותיה נשרו בחוזקה. לפני שהיא יכלה לשלוט, ניקול קם.
את יודעת מה, אמר בקול פתאומי, כל חיי ניסיתי להתאים לציפיותיך, לחינוך שלך, למקצוע, לכסף…
הוא פנה לחלון.
אבל עכשיו אני רואה: הייתי פרויקט שלך, ולא אב אמיתי. אם אקבל תנאים שלך לא אהיה אב של מאיר.
על מה את מדברת? שאלה השושנה במורא. דואגת לעתידי!
לא, דואגת לדמיון שלך, השיב ניקול. המשפחה שלי היא אורית ומאיר. זה ההחלטה שלי.
השושנה הפכה חסרת צבע:
תתחרטי! אין ירושה! שום דבר!
קחי את מה שאת רוצה, אמר ניקול, תופף את ידה של אורית. נצליח לבד.
הם יצאו, בלי להביט אחורה, תחת צעקות וקוללות של השושנה. ברחוב אורית בכתהלא מצרה, אלא הקלה.
אתה בטוח? שאלה, מביטה בבעלה. זה כסף רב, העתיד שלך…
העתיד שלי הוא אתם, חייך הוא והחזיק אותה. כל השאר אקנה בעצמי.
בשבוע הבא ניקול אסף את מאיר אחרי חוג המתמטיקה. לבדו, בלי אורית. הילד יצא מבית הספר, מבטו זהיר.
אמא עסוקה? שאל, מתיישב במושב הקדמי.
אין, הפיע ניקול. רק רציתי לדבר איתך, רק אנחנו.
הם נסעו לפארק. קונספציות של גלגלי מפרשיות לבנות ברקע, רוחות משקעות על המים.
מאיר פנה, חייך במעט:
אני יודע על ההאיוםהוא הביט בניקול בעיניים מלאות אמון ושקט, והבין שלבסוף המשפחה האמיתית נבנתה באהבה, לא בכסף.
