לא העליתי על דעתי שזה יקרה לי אי פעם. אתמול, אשתי עברה התקף זעם קשה מאוד.
היא אישה רגועה בדרך כלל, ולכן ההתפרצות שלה הפתיעה אותי לגמרי. אף פעם לא הרימה עליי קול, אבל הפעם…
תמיד חשבתי שאני בר מזל שיש לי אישה שלווה. אנחנו נשואים כבר חודשיים. לפני כן היינו יחד שלוש שנים, והכל היה מדהים. היא תמיד דאגה לי, אף פעם לא העליבה אותי וגם לא צעקה עליי. כמעט ולא רבנו.
זה נמשך עד אתמול.
היא תמיד אהבה את השיער הארוך שלה, אמרה שזה גורם לה להרגיש נשית. אבל כשאתמול ראיתי קבוצת שערות ארוכות על הספה, התרגזתי מאוד. הייתי ממש מופתע.
התחלתי להתרעם, אמרתי לה שזה לא נקי, ושאי אפשר להשאיר שערות ככה בבית! הרי כל אישה משירה שערות מדי פעם…
האשמתי אותה שהיא לא עושה כלום כל היום, שגם אחרי עצמה היא לא מנקה, בזמן שאני עובד מבוקר עד ערב!
אם אני רואה את זה שוב, אני הולך לבית הדין לענייני משפחה! אמרתי לה בכעס.
היא נראתה בהלם מוחלט. היא רוצה ילדים איתי, כבר חושבת על הזקנה שלנו ביחד, ואני בגלל שערה אחד מאיים בפרידה. היא פרצה בבכי וגיליתי שזאת הפעם הראשונה שהיא בוכה בגללי. חודשיים אחרי החתונה… מה יקרה עכשיו? אני לא יכול לעזוב…
עכשיו היא לא רוצה לדבר איתי בכלל. אני מפחד שאם אתחיל בשיחה, היא תתרגז עוד יותר או אולי תפגע בי ממש כועסת! זה באמת נורמלי לחשוש מאשתך?
אני חושש אפילו לייבש את השיער שלי. אני מגיע הביתה בפחד, מצפה לראות מזוודה עם הדברים שלי מחכה לי ליד הדלת.
מה אני אמור לעשות?
היום הבנתי עד כמה חשוב לדבר בכבוד, גם ברגע של כעס. אהבה אי אפשר לבנות בלי שיחה, הכל פתיר אם מדברים ומקשיבים, אחרת רק מרחק וכאב יצמחו בבית.
