בזמן שאמהות מציפות את הפורומים בשאלות כמו מה לשים בערכת עזרה ראשונה והאם ירשו להן להעלות עגלה לתא הנוסעים, נוסעים אחרים כבר עושים הכנות לטיסה בסמוך אליהן בעצבנות. בשנים האחרונות, כל העניין הפך לפשוט: אם פעם מישהו ניסה להביך את המתלוננים, מזכיר לנו שצריך לאהוב ילדים, היום יש המלצות לחברות התעופה להקים מחלקות נפרדות להורים עם ילדים כברירת מחדל. מתי בדיוק קרה שהגענו למצב הזה?
מאחל לכם טיסה נעימה!
מתי הפך למקובל כל כך להמשיך לחיות חיים פתוחים, גם כשיש ילדים? ללכת לעבודה, להנות מחיי חברה, לצאת לאירועים, וכמובן לטוס לחו”ל כמה שמתחשק לא משנה אם הילד בן כמה חודשים או כמה שנים. האמהות שלנו לא חיו כך בשבילן זה היה מובן מאליו לשים את עצמן בצד. קשה לי לדמיין אמא ישראלית בשנות השישים, יושבת עם עולל בבית קפה, או בכלל במסעדה זה היה נתפס כמוזר, ולא פלא.
לא משנה כמה נתחמק מזה טיסה ארוכה עם ילד זה מאתגר לכולם. גם להם וגם להורים. בשביל שיהיה לכולם נעים, חייבים להתאמץ, אבל רבים פשוט לא רוצים להתאמץ, במיוחד כשיוצאים לנופש ישר עוברים למצב השהייה ונותנים לילדים להשתולל לבד, והופכים לבעיה של אחרים.
וכולם הרי רוצים לטוס בנוחות. מי מוכן לסבול אפילו שעתיים של רעש וצעקות, אחרי ששילם כמה מאות שקלים על כרטיס? נוסעים מתלוננים אפילו על המרחק בין המושבים, כדי שיוכלו להתפשט ולהרגיש בנוח, אז קל וחומר כשמאחוריך משתולל ילד בן חמש, שרוצה לבדוק עד כמה הכיסא שלך יכול לזוז. אני לא זוכר אדם אחד שחייך ו”הפך את הילד לתיש” רק כי הוא טבעי. לא, כולם מתעצבנים.
הגן בדרך להיכחדות
פעם ניסיתי להיות אדיב. נכנסה ישבה לידי אישה עם תינוקת, ופשוט הפסקתי לנשום. אבל במהרה הבנתי שזה לא נגמר כאן: כל המשפחה התיישבה מסביבי ילדים מקדימה, מאחור, בכל פינה, מרעישים, מעבירים מציצים ובקבוקים אחד לשני, פורסים את הציוד שלהם ואני באמצע, כמעט בלי יכולת תזוזה, מחכים שאאמץ אותם. מבקשים בלי “בבקשה”, שופכים עליי מים רותחים מהתרמוס והכל באנרגיה ישראלית טיפוסית. לא נותר לי אלא לחלום לקפוץ מהחלון.
בטיול ברכבת, חוויתי סיפור דומה: אימא ניסתה להשגיח על בתה בת הארבע, לא רצתה שתטריד את הנוסעים אבל יצא שבמשך עשרים ושש שעות, שמעתי רק “נועה, בואי לפה”, “נועה, לשם”, “בואי נצייר”, וארבעים דקות של ציור רועש בצבעי פנדה, תיאורי חתולים וכלבים בכל גווני הקשת. באמת, מה יותר גרוע לא יודע.
איך אפשר לא להזדהות רגע אחרי זה עם כל מי שמציע – תישארו בבית עם הילדים עד שיגדלו? כי אם הילד שלך שקט, יושב וצובע בשקט שלוש שעות בסדר. אבל כמעט אין כאלה. בטח לא בטיסה, שבה לידה יש מנוע סילון ומולך מסכים ומבטים זועפים.
וזה עוד לפני שבכל טיסה יש לפחות שלושה תינוקות שמבכים בעלייה, בירידה, ובכל מעברי האוויר, פלוס האחים הגדול שתופסים את המסדרון ורצים בשמחה. אתה יוצא מהמטוס באותה מהירות שבה נכנסת אליו.
אני לא “חופשי מילדים” גם אני טסתי עם ילד קטן. אבל חייב לומר את האמת: זה לא בשבילי. אין לי מספיק סבלנות. כשהילד כבר גדול, אפשר לפחות להסביר ולהגיד “תשב יפה, אל תיגע בכלום”, וזה איכשהו מחזיק. אבל לא כולם חושבים כך ויש כאלה ששולחים לילד ערמת משחקים, אלף חוויות “התפתחותיות”, כי הרי כל תנועה חשובה לגדילה, וזהו מאפסנים ומקווים לטוב.
