לא הפסיקו להאמין באושר
פעם, כשהייתי צעיר, אורית נכנסה לשוק הצפוף ברוחמה. אישה עם עיניים כהות תפסה אותה יד והפכה לשירה:
״את, יפהפייה, תחיי בארץ שטופת שמש, שם אוויר מריח במרק, ביין ובזיתים.״
אורית חייכה וצחקה בקול:
״איזו שטות! לעולם לא אעזוב את העיר שלי!״
החיים המשיכו בקצב הרגיל. היא נישאה לאורי באהבה גדולה, ילדה בת בשם שירז, ותכננה עוד ילד. לפני הכל, חזרה לעבודה כדי שלא יאבדו את כישוריה. ארצה לעבוד חמששש שנים, ואז אוכל לדאוג לבן. חשבה.
הכל השתנה באותו שליחת עסק שהייתה מפתיעה. שכנייתה, האחות דנה, התקשרה:
״אורית, אורי הובאו לבית חולים! האמבולנס הגיע מכתובת לא ידועה ברחוב אחר.״
אמת שכל משפחה חבויה סודות במקומות שלא מצפים להם.
החזרה הביתה הייתה כמו סרט מותח. באותו ערב, אורית רצה לבית החולים, הלב דופק כאילו עומד לקפוץ. בעלה, חיוור עם זרוע תחומה, נמנע מלהסתכל עליה.
״מאיזו כתובת לקחו אותו?״ היא שאלה בשקט.
השתיקה הייתה משממת יותר מכל מילה.
התברר שהדירה הייתה של אישה חד הורית, עמיתה של אורי, שחברתם נמשכה יותר משנה. לכל אחד מאיתנו יש אופי שונה יש הסוגרים עיניים, יש היוצרים ריב ואז מציגים מרק למי שמפר, אבל אורית הייתה משונה. היא לא חיכתה שאורי יחזור מבית החולים: היה מישהו שצריך מרפא.
היא ארזה בתיק ישן את הדברים החיוניים, לקחה את שירז בפחד, ויצאה מהדירה המשותפת בלי להסתכל אחורה.
״אנו מתחילים דף חדש, בתּי,״ היא לחשה, לוחצת בחוזקה על יד קטנה.
***
אמא קיבלה אותם בינתיים, ואז אורית התגרשה, חלקה את המ”ר עם בעלה לשעבר וקיבלה משכנתא. חיה במצב של טיסה אוטופיילוט, חתרה לדאוג לעצמה ולבתה.
שנים מאוחר יותר, אחרי שהייתה מותשת מהעבודה והבדידות, טסה לאגורה, לבית של החברה של אמא, אורלי, רק שעה מרמת גן עד פאפוס בקפריסין. היא חיכתה הרבה, חיסלה על ההוצאות, ואז קנתה את הכרטיסים ברגע שגרר לה חוסר הסבל. קיוותה שהשמש הקפריסאית תמסה את הקרח בליבה.
אורלי, אחרי שהקשיבה להתלוננות הקשה של אורית לא אבטח יותר אף פעם, לא קיים אהבה בשבילי חייגה בחשאי למוכר ביקב המקומי:
״ג’ורג’, תביא לי את ליאב מיד! תגיד לו שיש לי לכלה עבורו.״
מחשבותיה של אורית היו רחוקות מרומנטיקה. היא התלבשה בחלוק רך, קראה ספר כדי להרחיק מחשבות עצבות, והלילה דרש בחוץ חשוך ודרומי.
פתאום פתח דלת בדלת תיפתק. אחרי דקה, אורלי ברקעה לחדר:
״קומי, אורית, החתן שלך הגיע!״
״איזו שטות?״ חייכה אורית, אך קיבלה את החלוק ויצאה למלון.
בכניסה עומד היה ליאב, גבוה, עם שפם לבן בעיניים מצחיקות. במקביל הוא החזיק קסדה, והאופנוע שלו נשען על קיר הבית. הוא עבר 20 קילומטרים בשביל הרים תחת שמי כוכבים רק כדי לראות אשה זרתי.
״אורלי אמרה את נסיכה מרוסית?״ הוא פסק באנגלית משובשת, במבט מוזיקלי.
אורית, המומה, הושטה יד למען לחיצת יד, אבל ליאב לקח אותה במרפסת חמה, חם וצר, ולא ניתק. הם ישבו על הספה, ידיים לא נפרדו. הוא לא ידע כמעט אנגלית, והיא לא דיברה איטלקית, אבל השיחה של תנועות, חיוכים ומבטים הייתה כה מהירה ומרתקת שהאורלי חייכה והתרחקה, משאירה אותם לבד עם פלא שבא לצמוח.
הוא עזב בבוקר, חזר על אופנועו. מאוחר יותר ברכה אורית שלמד כי חייו עד כה היו של כישלונות: שני נישואין שמותיר עקבות מרירות, ללא ילדים, ללא בית. הוא גר בדירת חדר קטן מעל מוסך של אחיו וכמעט הפך למסרק של תקווה.
לפני עשר ימים מהעזיבה, הם סגרו על כל דבר. אחזור, היא אמרה בפשטות לתגובה של ההצעה שלו. נחיה יחד.
***
כמה חודשים בארץ עברו בטירוף: פיטורים, אריזות, שיחות קשות עם קרובי משפחה שלא הבינו את שיגעונה. כל יום הטלפון נימול הודעות.
״שמשי, מה שלומך? מתגעגעת אליך. ליאב״
״החלון החדש שלנו משקיף על חורש זית. החדר שלך מחכה לך. ליאב״
הפרש גיל של שבע שנים (אורית הייתה מבוגרת יותר) והבת המרתקת של 12, שיאהב, לא הפחידו אותו.
יום אחד, יושב על המרפסת של ביתם החדש, מושרות השמש, אורית חיבקה אותו בכתפיו ושאלה:
״ליאב, למה האמנת בנו מיד? למה לא נבהלת?״
הוא הסתובב אליה, ועיניו זרחו כמו ים בטוסקנה:
״פעם יצרן יין זקן אמר לי שאפגוש אישה מהמזרח נשמה סערה ולב שמחפש שלווה. היא תביא לי מזל שלא מצאתי בכרמים. זאת את, אורית.״
״ומה?״ לחשה, כשדמעות התחילו לגלוש. ״מצאת את המזל?״
ליאב לא השיב, רק מושיט את ידו אליה ומנשק כמו שהייתה הפעם הראשונה והאחרונה. ואז, בחיוך שמשי, אמר:
״היא מצאה אותי בעצמה! אני מאושר עד אינסוף.״
והחיים סוף סוף הסתדרו.
מצא עבודה טובה, לקחו משכנתא לבית קטן עם נוף לגבעות. ליאב קיבל אהבה בת-המיתה לנטע, שעתה לומדת באיטלקית בתשוקה. בבוקר מביא לאורית קפה עם קינמון למיטה, ובערב הבית מתמלא בריח של פסטות שהוא מבשל בטעם של אלוהות. אהבתו ניכרת בפרחי שדה על השולחן, בנגיעות עדינות, במבט הדואג שמלווה את אשתו בכל בוקר.
אורית פרחה. היא לא מאמינה שעברה זמן שחשבתי שאושר משותף איננו קיים. עכשיו היא יודעת: האושר אינו מיתוס. הוא קיים באמת, משוטט בעולם ומחפש חצאים, וכשהוא מוצא, מאחד אותם בעוצמה כך ששום סערה איננה שווה לדאגה.
