תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו על רונית את יודעת, היא כבר עברה את גיל חמישים, ומהרבה בחינות החיים שלה לא פשוטים, במיוחד כשזה מגיע למשפחה. את מכירה את בעלה, אייל, נכון? פעם כשהם היו צעירים, וואלה, היה ביניהם אהבה, התחתנו בידיעה שהם אוהבים אחד את השנייה. אבל איפשהו במהלך השנים, משהו השתנה, והיא אפילו לא שמה לב מתי ואיך.
הם גרו בישוב קטן באזור השפלה, בבית של חיה, חמותה, שבאמת קיבלה את רונית בחום. רונית תמיד שמה דגש שיהיה שקט בבית, כיבדה את חמותה וחיה באמת הייתה טובה אליה. אמא של רונית התגוררה במושב ליד עם אחיה הקטן, לא היה לה קל כל הזמן הייתה חולה.
את יודעת איך זה בישוב תמיד יש את אותן שכנות שמדברות ליד המכולת או ליד המקווה ושואלות: נו, איך מסתדרת רונית עם חיה, החמות? וחיה תמיד עונה: מה, רונית אחלה, מכבדת, יודעת לעבוד, עוזרת לי בהכל, אין לי תלונות. אבל השכנות תמיד חשודות “יאללה, באמת, חמות משבחת כלה? לא קונים את זה!” אבל חיה לא סופרת אותם.
נולדה לרונית בת עפרי. כולם התלהבו, חיה ניסתה למצוא בעצמה תווי פנים אצל הנכדה, ורונית צחקה, לה לא היה אכפת למי היא דומה. אחרי כמה שנים נולד גם בן דור. שמחה הייתה בבית, אייל עבד ורונית הייתה עם הילדים, חיה עזרה בכל מה שצריך. היו להם חיי משפחה די שקטים, לא כמו הרבה שכנים אצלם הבעלים היו שותים כל ערב ומגיעים הביתה שיכורים, חצי מודעים, והנשים היו סוחבות אותם, מתעצבנות, מקללות.
רונית נכנסה להריון שלישי ואז הגיעו השמועות. אף פעם דברים כאלה לא נשארים בסוד סיפרו לה שאייל מסתובב עם רננה, אלמנה מהישוב. השכנה, סיגל, הגיעה אליה ואמרה לה בלי פילטרים: “רונית, את שוב בהיריון, אבל בעלך… לא שווה כלום, מסתובב עם נשים אחרות”. רונית הייתה בשוק, לא חשבה שזה קורה באמת. סיגל אמרה לה שכשהיא עסוקה בילדים ובבית, אייל עושה מה שבא לו, וכולם כבר יודעים על הרומן שלו עם רננה.
רונית הייתה עצובה, חיה ידעה שתקה, ריחמה על רונית, ניסתה לדבר עם בנה, אבל אייל אמר לה: “מה את מקשיבה לרכילות של נשים?” כבר קרה כמה פעמים שמישהי הגיעה אל רונית עם עדויות, לדוג’ פעם אחת כשסיגל ראתה אותו נכנס לבית של רננה. סיגל ניסתה לדרבן אותה להתעמת, אמרה: “אין מצב שירים עלייך יד, גשי אליה!” אבל רונית לא הרגישה שיש לה כוח לריב ובסוף, הלכה כי רצתה להבין.
עמדה מתחת לחלון שלה, קראה לה לצאת אבל רננה ענתה לה בזלזול מאחורי הדלת הסגורה: “מה את רוצה? אני לא פותחת, לכי הביתה ותעזבי אותי.” רונית הבינה כלום לא יצא מזה וחזרה הביתה.
מאוחר בלילה אייל חזר, קצת שיכור לא קורה הרבה, אבל לפעמים. רונית חיכתה, לא נרדמה, ניסתה להבין: “איפה היית? ראו אותך…” אייל מכחיש, “סתם שדברים לא קרו, הייתי אצל ידיד שלי, אפילו לא שמנו לב לשעה.” רונית לא האמינה, שתקה, לא רצתה בלגן כי מה כבר אפשר לעשות, לא נתפס אז לא אשם. כל הלילה חשבה: “לאן אלך עם שני ילדים, שלישית בדרך, אמא חולה, אחי עם המשפחה שלו, בית צפוף אין לי איפה להיות.”
אמא שלה תמיד אמרה לה: “רונית, תספגי. כבר יש ילדים, כבר בנית בית, תחזיקי מעמד. תראי אותי, גם לי היה קשה עם אבא שלך, תזכרי איך הסתתרנו אצל השכנים. לפחות אייל לא מרביץ ולא שותה יותר מדי. ככה זה, נשים נושאות את העול.”
למרות שרונית לפעמים לא הסכימה עם אמא שלה, היא הבינה שאין לה לאן לברוח וחיה גם הייתה מרגיעה אותה: “רונית, איפה תלכי עכשיו, בקרוב נולד הילד השלישי וביחד נסתדר.”
הילדה השלישית, דניאלה, נולדה חלשה ובריאותה לא הייתה להיט אולי כל הלחץ בהריון השפיע. עם הזמן התחזקה, וחיה השקיעה בה הרבה אהבה.
סיגל עדיין המשיכה להביא עדכונים יום אחד סיפרה שרננה הכניסה לביתה את מיכאל, שפשוט אשתו זרקה אותו. “אז מה, שתעשה מה שהיא רוצה,” אמרה רונית, שמחה בתוכה, כי ידעה שכרגע אייל לא ירוץ לשם. אבל אחרי חודש סיגל הודיעה: “מיכאל חזר לאשתו, עכשיו רננה שוב פנויה. תשמרי על אייל קרוב אלייך…” רונית ואייל נכנסו שוב לחיים שקטים יחסית, חיה שמחה אבל עם גבר, אם יש בו את יצר הבגידה, קשה להחזיק אותו בבית.
פעם בדרך מהסופר פגשה חיה את חברה ותיקה, מירה, ושאלה אותה: “חיה, איך יכול להיות שאייל כזה? רונית אישה טובה, יפה, את הרי אומרת שהיא אחלה. מה צריך יותר?” וחיה השיבה: “מה אני אגיד לך, כנראה שיש לו יצרים שהוא לא שולט עליהם…” מירה הוסיפה ששוב ראו את אייל מסתובב עם ורד, גרושה שעובדת בחדר האוכל.
חיה ניסתה להחזיר את הבן שלה למוטב רבו, צעק עליה, אמר לה להפסיק לדחוף את האף. “אני עובד, מפרנס, ואתן מאמינות לרכילות מה אתן רוצות?” עם השנים הפסיק לשתות לגמרי.
עברו שנים, הילדים גדלו עפרי התחתנה באזור המרכז, למדה שם ונשארה לגור עם בעלה. דור סיים לימודים באוניברסיטה בעיר, התחתן גם הוא שם עם מקומית. דניאלה סיימה תיכון ומתכננת גם לעבור לעיר ללמוד.
אייל נרגע כבר לא מסתובב, עובד בבית, בריאותו לא משהו, כמעט לא שותה יותר. כל היום מתלונן: “רונית, הלב שלי כבד, מקרין לי לגב… הברכיים כואבות, אולי אלך לרופא…” רונית כבר לא מרחמת הנשמה שלה פשוט נסגרה, אחרי כל הכאב והאכזבות. “שיתפלל שהאקסיות יטפלו בו,” אומרת לעצמה.
חיה הלכה לעולמה, קברו אותה לצד בעלה. הבית ריק ושקט, אבל מדי פעם הילדים והנכדים מגיעים. סבא כל הזמן מתלונן על הבריאות, מאשים את רונית שהיא לא דואגת לו, ועפרי, הבת הבכורה, מביאה תרופות, דואגת, אומרת לאמא: “אמא, אל תכעסי עליו, הוא חולה…” זה פוגע ברונית, שמרגישה שהילדים לא איתה.
“רואים אותו כקורבן אבל לא מבינים מה עברתי,” אומרת רונית. גם דור מנסה לעודד את אביו כשהוא מגיע, מדבר איתו, גברים מרגישים יותר בנוח אחד עם השני. הילדים לא ממש קולטים כשאמא מספרת מה קרה, מסבירה שאייל בגד בה, שהיא סבלה רק בשבילם, שהם לא יגדלו בלי אבא הם אומרים לה: “אמא, די, מספיק עם העבר, תני לפאפא שקט.” ועפרי מגבה אותו.
קצת כואב לה, אבל בסוף היא מבינה אותם זה החיים, לא כולם רואים את הצד שלה. ככה זה, אין ברירה.
תודה שהקשבת עד הסוף. תדעי, אני איתך ושתהיה לך רק טוב.
