אל תספרו לי איך לחיות

אל תלמדו אותי לחיות
נעמי, תפתחי לי! אני לא יכולה יותר לחיות איתם. זה לא בית, זה סוג של חומת בכי! יסכה, אחותי הקטנה, מתפרצת בדמעות על סף הדלת.
יסכה נראתה כמו כלה שברחה מהחופה. המסקרה נמרחה על הלחיים, שפתיה רועדות… ובידיה ידית של מזוודת ענק על גלגלים.
רגע, רגע… נעמי פיהקה בכבדות, ונתנה לה להיכנס. מה קרה עכשיו?
הם פשוט לא נותנים לי לנשום, נעמי! את לא מבינה איזו דרמה. אתמול חזרתי בעשר במקום בתשע. אבא עשה לי חקירה נוקבת והריח אותי כמו כלב גישוש! אמא עדיין לא למדה לדפוק בדלת מתפרצת כשאני מתלבשת, מדברת עם חברות, מקשיבה להודעות קוליות… אין לי שום פרטיות!
יסכה דיברה במהירות, כמעט נחנקת מהכעס. הטענות שלה היו הגיוניות בגיל עשרים, שליטה מוחלטת באמת מרגישה כמו סוף העולם. מי אוהבת שההורים בודקים את הכיסים, פורצים כל רגע לחדר, ודורשים דין וחשבון על כל צעד?
“אל תלכי לשם, את זה אל תאכלי, אל תתיידדי איתה!” המשיכה יסכה. אני כבר לא בת עשר, אני מבוגרת. אני אמורה לחיות איך שאני רוצה, לא איך שנוח להם. היום אמרתי שאשאר אצל חברה ללמוד למבחן, אז אבא ענה: “לא, תחזרי הביתה”. זה הגיוני? מה אני, בכיתה ה’?
נעמי הקשיבה בסבלנות. לרגע גם היה לה קצת רחמים. ההורים שלהם באמת היו טיפוס שמרני, דאגן, ומגונן־על־יתר.
למען האמת, נעמי עברה את זה בעצמה בזמנו. גם היא בגיל עשרים מרדה קצת. גם היא לא אהבה שאבא יושב ליד החלון עד חצות, או שאמא בודקת אם היא לבשה כובע. אבל נעמי טיפלה בזה מהר.
אני עוברת ללימודים ערביים הודיעה להורים לפני שבע שנים ועוזבת את הבית.
לאן? ועל מה תחיי? אמא נדהמה.
חברה עובדת במכון יופי, הם צריכים אדמיניסטרטור. נשכור ביחד חדר, שלוש בנות נסתדר. ואם לא, אמא, אני חוזרת.
נעמי הסתדרה. היה קשה. חצי שנה היא אכלה קוסקוס ואורז ריק וישנה על ספה חורקת, אבל אף אחד לא אמר לה מתי ללכת לישון. ההורים ניסו לעזור בכסף, מוצרים, אבל היא סירבה בגאווה.
הכל טוב, אני מסתדרת, הייתה אומרת.
אז קיבלה מפתחות לדירת הסבתא שלה. זה היה יותר ציון דרך מאשר מתנה.
אבל ליסכה שונה.
לפני שנתיים, סבתא השנייה נפטרה. הדירה עברה ליסכה. היא הייתה אז בת שמונה־עשרה.
זהו! הכריזה יסכה כשקיבלה את הדירה. אני עכשיו אישה חופשית עם נדל”ן. מתחילה לחיות לבד!
ההורים הופתעו.
נניח… אמר אבא. הדירה שלך. חשבון חשמל בחורף לפחות אלפיים חמש מאות ש”ח אם תחסכי. אוכל אם תאכלי בחוץ זה אלפיים, אם תבשלי אלף. תחבורה, בגדים, קוסמטיקה, אינטרנט… סך הכול, כדי לחיות לבד וללמוד באוניברסיטה בתשלום, תצטרכי לפחות שמונה־אלף ש”ח בחודש. מאיפה תביאי?
יסכה מצמצה. לא היה לה מה לומר. היא חשבה שהיא עושה לעולם טובה בזה שהיא לומדת ומקבלת את המימון מההורים.
בסוף זה נגמר. יסכה לא הרגישה צורך למחות לא מיהרה לעזוב את הבית. אבל מה שהפריע לה, זה שההורים השכירו את הדירה שלה, שמרו את הכסף, ושילמו עבורה לימודים, חשמל, אוכל, בגדים. לפעמים קיבלה קצת כסף לכיס, אבל תמיד הייתה מרוצה־למחצה. היא רצתה גם לחיות לבד וגם לא לעשות כלום.
נעמי, שזכרה את כל הדרמות, הביטה ביסכה בעיון. מעיל חדש, מגפיים מצרפת, תיק יוקרתי… לא בדיוק הקורבן של מערכת דיקטטורית. יותר כמו נסיכה שמתלוננת כי גרגר של חומוס דוקר אותה דרך שמונה שמיכות.
הם לקחו לי את מפתחות הרכב הוסיפה יסכה, מנגבת דמעות. אמרו “עד שתסיימי את כל המבחנים, תסעי באוטובוס”. תביני, באוטובוס! איחור מובטח של חצי שעה בכל הפקקים!
אוי ואבוי, נעמי עקבה אחרי המזוודה שנגררת פנימה. אז… מה התוכנית שלך?
החמלה התאדה במהירות.
אני אשאר אצלך. עד שההורים יתנו לי סליחה ויחזירו את המפתחות. יש לך דירה, ים של מקום. אני לא אטריד אותך, באמת. אשב בשקט ואכין שיעורים…
נעמי הידקה את השפתיים. משהו פה הרגיש לא נכון.
יסכה, היא נשמה עמוק. בואי נדבר ברצינות. את רוצה לחיות לבד? בלי ניהול, בלי שאלות, בלי הגבלות?
בטח! עיניה נצצו. אני רוצה להחליט מתי לחזור, מה ללבוש.
מעולה. אז למה באת אלי ולא שוכרת דירה? או חדר במעונות?
יסכה נראתה לא מבינה.
מה זאת אומרת? אין לי כסף. אני הרי סטודנטית.
בדיוק אמרה נעמי. את סטודנטית במשרה מלאה, חיה על חשבון ההורים. אוכלת עם הכסף שלהם, לובשת בגדים שהם קנו, נוסעת ברכב שאבא מתדלק נעמי התחילה לספור על האצבעות חירות, יסכה, עולה ביוקר. אני כבר עבדתי ולמדתי בגילך. את רוצה גם את הדג וגם שהעצמות לא יפריעו.
את… לא נותנת לי להישאר?
נעמי נשפה. לא רצתה להתערב, אבל מצב דרש זאת.
קודם אני מתקשרת לאמא אמרה. רוצה לשמוע את הגרסה שלה.
יסכה נלחצה, אבל לא יכלה למנוע את השיחה.
היה כבר מאוחר, אבל אמא הייתה ערה. השיחה הייתה יצרית, חמה, נעמי עברה לדיבור רמקול. התברר שההורים לקחו את המפתחות לרכב ומנעו ממנה לצאת כי לא רק שיש לה מבחנים פתוחים כבר דובר על סכנת הדחה מהלימודים.
המרצים פשוט שונאים תלמידות! ניסתה יסכה להצדיק.
רק שאיכשהו כולם סיימו, חוץ ממך אבא ענה חשבת שאת הכי חכמה? ניסית לעבור לגור אצל נעמי ולהמשיך להשתעמם?
אבא צודק נעמי הביטה ביסכה. אני לא מסתירה אצל עצמי בעלי חובות. ולא רוצה להיות לך מטפלת.
יסכה זרקה לעבר נעמי מבט זועם.
אה, ככה? כולם נגדי? בסדר! אני אגור בדירה שלי! תעיפו את הדיירים! אני אגור לבד, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות!
דממה נפל. יסכה הרימה את האף, בטוחה שהכניעה את כולם.
בסדר אמא ענתה בפתאומיות רגועה. אין בעיה.
יסכה קפצה בשמחה.
באמת? תעיפו מחר?
לא מחר, כמו שצריך אבא אמר. יש להם שבועיים לפינוי. בינתיים תחיי אצלנו, תסיימי מבחנים. אבל… יסכה, את יודעת שתצטרכי לחיות בעצמך?
אממ… כן, קול יסכה הפך זהיר.
לא יהיו יותר דמי שכירות. את משלמת על הלימודים בעצמך. קומונאלי אצלך לבד. אוכל, בגדים, הכל. לא נקבל שקל, את חיה כמו בוגרת.
פניה של יסכה התמלאו בהפתעה. ברור שהיא חשבה שההורים לא יעזו לנתק אותה מהכסף.
אבל… אני לומדת! אין לי זמן לעבוד!
נעמי גם למדה אמא הזכירה. עברה ללימודים מרחוק ועבדה. הבחירה שלך, בת. רוצה לחיות לבד? בבקשה. אבל כל ההוצאות עליך. או איתנו, לפי הכללים שלנו וממומנת, אין אופציה שלישית.
יסכה הסתכלה על נעמי, מחפשת עזרה. נתקלה רק במבט אירוני.
ברוכה הבאה לעולם המבוגרים, אחותי… עצמות בדג, מסתבר, מה לעשות.
…עברו שישה חודשים. כל התקשורת עם יסכה הפכה לשאלות יבשות של “איך המבחנים?” ו”תודה, בסדר”. נעמי ידעה שיסכה לא גרה יותר עם ההורים ולא בדקה יותר מדי, מפחד שתחזור לנסות לעבור עליה לשירות.
יום אחד נכנסה נעמי לבית קפה ליד גן העצמאות, להימלט מהגשם. מאחורי הדלפק עמדה יסכה.
רצית קפוצ’ינו בינוני בלי סוכר? שאלה יסכה בעייפות מנומסת.
היא נראתה אחרת. אין יותר ריסים מלאכותיים שמגיעים לגבות, אין מניקור נוצץ. הציפורניים קצרות, עניין של גזירה וקור חורפי. במקום סווטשרט ממותג סינר ירוק עם תגית עובד. מתחת לעיניים עיגולים שהפודרה לא מכסה.
שלום נעמי חייכה, מרגישה תערובת מוזרה של רחמים והערכה כן. וקוראסון אם יש טרי.
יסכה הנהנה, בלי לחייך, והחלה לעבוד.
טרי אמרה הגיע הבוקר.
הידיים זזו במהירות, בלי הפנינים, בלי המרדנות. עכשיו נכנעה לעולם התנהגה כמו כולם.
איך המבחנים? שאלה נעמי, בזמן שיסכה הקציפה חלב.
סיימתי מלמלה יסכה. עברתי ללימודי ערב, הרבה פחות קשה. אמא התקשרה, שאלה אם להביא מוצרי מזון. אמרתי לא צריך. אני מסתדרת.
נעמי הרימה גבה.
מתי נהיית גאה כזו?
אני לא גאה, אני חכמה. אם אקח אוכל יחזרו לנודניקיות, ישאלו למה לא שטפתי רצפה, איפה האבק, למה לא קניתי לחם. עזבי, אני אעדיף דייסה מהמים, שקט בראש עדיף.
נעמי חייכה. יסכה הניחה את הכוס.
עולה שלוש מאות חמישים.
נעמי שילמה בכרטיס, שמע ביפ.
קשה? שאלה בשקט.
יסכה קפאה לשניה. בעיניה ריצדו שיירי הילדות, אותה ילדה שלפני חצי שנה הגיעה עם המזוודה. ואז אספה את עצמה.
בסדר. לפחות אף אחד לא מלמד אותי. אגב, מכרתי את הרכב. הרכבת הרבה יותר מהירה וזולה.
כל הכבוד, יסכה. באמת.
יסכה חייכה בעקמומיות.
כן, כל הכבוד. לפעמים כמעט נרדמת כאן. יאללה, תלכי, שלא יפטרו אותי על דיבורים מיותרים.
נעמי התיישבה ליד החלון. היא הביטה איך יסכה מנקה את הדלפק בלהט, עד שממש מצחצחת.
נו, אחותה קיבלה מה שרצתה חיים עצמאיים בלי בקרה של אמא ואבא. וזה לא היה נורא בכלל. רק שהדג, כמו שתמיד קורה, מתגלה עם עצמות חדות מדי. אז פשוט צריך לדעת ללעוס לאט ולא להיחנק.
נעמי סיימה את הקפה, שלפה מהארנק שטר של אלף שקל, שמה מתחת למפית והחזירה את הכלים לדלפק, ואז הסתובבה ויצאה.
זה לא היה צדקה לקרובת משפחה ענייה, אלא טיפ ללבריסטה טוב שאולי סוף סוף למד לחיות בין חלומות למציאות.