אל תנסו ללמד אותי איך לחיות

לא תנסו ללמד אותי איך לחיות
גלית, תני לי לעבור! אני כבר לא יכולה לחיות איתם. זה לא בית, זה כלא יבכה אחותי הקטנה, עומדת בכניסה.
דמותה של תמר נראתה כמו כלה שברחה ממש מהחופה. מסקרה מרוחה על הלחיים, השפתיים רועדות… בידיים שלה ידית של מזוודה ענקית על הגלגלים.
רגע, רגע… פיהקה גלית בעייפות וזזה קצת הצידה. מה קרה?
הם לא נותנים לי לנשום, גלית! אין לך מושג מה הולך אצלנו. אתמול הגעתי הביתה בעשר במקום בתשע, אז אבא עשה לי חקירה והרח, כמו כלב גשש! אמא אף פעם לא לומדת לדפוק בדלת. מתפרצת כשאני מתחלפת, נפגשת עם חברים או מדברת בוואטסאפ אין לי בכלל מקום פרטי!
תמר דיברה במהירות, כמעט נחנקת מהכעס. בינתיים כל הטענות שלה היו די מוצדקות. בגיל עשרים, שליטה מוחלטת באמת מרגישה כמו סיוט. אף אחד לא אוהב כשבודקים לו את הכיסים, פורצים לחדר ומצפים לדיווח על כל צעד.
“אל תלכי לשם, אל תאכלי את זה, אל תהיי עם אלו!” המשיכה תמר. אני לא בת עשר. אני כבר בוגרת. יש לי זכות לחיות איך שאני רוצה, לא איך שנח להם. היום אמרתי שאשאר אצל חברה ללמוד למבחן, אז אבא הודיע לי: “שום לינה מחוץ לבית, תלמדי בבית”. זה נורמלי? מה, אני בכיתה ה’?
גלית שמעה בסבלנות, ואפילו לרגע הפכה לרחמנית כלפי אחותה. באמת, ההורים שלנו היו די שמרנים ומגוננים יתר על המידה.
גם גלית הייתה שם פעם. כשהייתה בת עשרים היא גם מרדה. לא אהבה שאבא עומד מחכה לה עד אחת-עשרה בלילה, ואמא בודקת אם לבשה סוודר. אבל גלית חיפשה פתרון חד.
אני עוברת ללימודים מרחוק הודיעה להורים לפני שבע שנים ועוברת לגור לבד.
לאן? איך תסתדרי? נדהמה אמא.
חברה שלי עובדת במספרה, הם צריכים מנהלת. נגור שלוש בנות יחד בחדר. נסתדר. ואם לא, אחזור.
גלית הסתדרה. היה קשה, אבל הצליחה. חצי שנה אכלה רק קוסקוס וישן על ספה מעוכה, אבל לפחות אף אחד לא קבע לה מתי לישון. ההורים ניסו לעזור בכסף ובמוצרים, אך גלית סירבה בגאווה.
הכל בסדר. אני מסתדרת בעצמי אמרה תמיד.
אז קיבלה מפתח לדירה של סבתא. לא ממש מתנה, אלא יותר הכרה בכך שהיא אחראית.
אצל תמר זה היה אחרת.
לפני שנתיים נפטרה סבתא השנייה. את הדירה שלה ירשה תמר. אז היא הייתה בדיוק בת שמונה-עשרה.
סוף סוף! הכריזה תמר, בשנייה שקיבלה את המפתח. עכשיו אני כלה עם נדוניה! יכולה לחיות לבד!
ההורים הופתעו.
נגיד אמר אז אבא. הדירה שלך. חשמל, מים, גז לפחות אלפיים חמש מאות שקל בחורף אם תחסכי. אוכל… תלוי מה תקני, בערך חמשת אלפים. נסיעות, בגדים, איפור, אינטרנט… יוצא שלחיות לבד ולהמשיך ללמוד תצטרכי לפחות עשרת אלפים בחודש. מאיפה תביאי את זה?
תמר קימטה עיניים לא היה לה מה לענות. היא חשבה שהעולם צריך להודות לה שהיא לומדת על חשבון ההורים.
פה נגמר הסיפור. תמר לא התרגשה; בינתיים לא מיהרה לעבור. אבל דבר אחר הפריע לה ההורים החלו להשכיר את הדירה ולקחת את השכר לעצמם: לשלם על לימודים, חשבונות, אוכל ובגדים עבורה. לפעמים קיבלה דמי כיס, אך תמיד הרגישה לא מרוצה רצתה גם לגור לבד וגם לא לעשות כלום.
גלית נזכרה בכל הריבים עם תמר, וחיפשה בה בעיון. מעיל חדש, מגפיים מעור, תיק תמר לא נראתה כמו קורבן של שומרים מחמירים. יותר כמו נסיכה שבזמן האחרון טורחת להתלונן על הפצעים שגרמה לה גרגר חול במיטה.
הם לקחו לי את המפתחות לרכב המשיכה תמר, מנגבת דמעות. אמרו שעד שלא אסגור את הקורסים, אסע באוטובוס. את קולטת? אוטובוס! מינימום חצי שעה חיכוי!
ממש סיוט ענתה גלית ביובש, מביטה איך תמר פורקת את המזוודה. אז מה התוכנית שלך עכשיו?
החמלה של גלית הלכה והתפוגגה.
אבוא לגור אצלך. עד שההורים מתרגלים ומתנצלות. יש אצלך דירה מרווחת, לא אפריע, מבטיחה. אשב לחוד, אלמד
גלית קימטה שפתיים. לא רצתה להשמיץ, אבל משהו הרגיש לה לא נכון.
תמר נשמה עמוק בואי נדבר ברצינות. את רוצה לחיות כמו שאני חייתי? בלי שליטה, בלי שאלות, בלי שעת חזרה?
ברור! עיניה של תמר נצצו אני רוצה להחליט לבד מתי אני באה הביתה ומה ללבוש.
מעולה. אז למה באת אלי ולא מצאת דירה? או חדר בסטודנטים?
תמר מצמצה, מופתעת ממשהו מטופש בשאלה.
מה זאת אומרת? אין לי כסף. אני סטודנטית!
בדיוק. את סטודנטית שבינתיים חיה על חשבון ההורים. את אוכלת את האוכל שלהם, לובשת בגדים שהם קנו, נוסעת ברכב שאבא מתדלק גלית התחילה לספור על האצבעות חופש, תמר, עולה ביוקר. בגיל שלך כבר עבדתי ולמדתי. את רוצה גם לאכול עוגה וגם לשמור עליה שלמה.
את… את לא תתני לי להיכנס?
גלית נשפה. לא רצתה להסתבך בזה, אבל לא הייתה ברירה.
קודם אשאל את אמא אמרה רוצה לשמוע את הסיפור גם מהצד שלה.
תמר היססה, אבל לא עצרה את גלית.
השעה הייתה מאוחרת, אבל אמא עדיין ערה. השיחה הייתה סוערת, ובהמשך גלית הפעילה רמקול. התברר שההורים לקחו את המפתחות לרכב והגבילו את הבילויים, כי לא רק נשארו לה “חור” או שניים בקורסים הייתה סכנה להדחה מהלימודים.
המורים סתם נטפלו אלי! הם לא אוהבים בנות! ניסתה תמר להתגונן, מסמיקה.
כן, אבל כולם אצלם עוברים, ורק את לא. אז מה, את הכי חכמה? חשבת שתבואי לאחות ותמשיכי לבזבז זמן? נכנס אבא.
הוא צודק אמרה גלית אני לא בית מסתור לחייבים, ולא אהיה הבייביסיטר שלך.
תמר זרקה עליה מבט כועס.
ככה? כולם נגדי? אז אני אעבור לגור לבד בדירה שלי! תעיפו את הדיירים! אני אהיה שם, ואף אחד לא יגיד לי כלום.
השקט נפל. תמר הרימה סנטר, בטוחה ששיחקה את הקלף המנצח.
בסדר אמרה אמא בשקט מפתיע אין בעיה.
תמר קפצה על הכיסא.
באמת? תוציאו אותם? מחר?
לא מחר, לפי חוזה אמר אבא יש להם שבועיים להתפנות. בינתיים תחיי אצלנו, תסגרי את הלימודים. אבל, תמר… את מבינה שאת עכשיו חיה לבד?
כן השיבה בזהירות.
לא יהיה לנו כסף מהשכירות, אז… אבא השתהה רגע על הלימודים תשלמי לבד. על חשבונות הדירה שלך לבד. גם על אוכל, בגדים וכל ההוצאות. לא נשלם שקל. את בוגרת, אז תנהלי חיים בוגרים.
ההפתעה של תמר הייתה ברורה. חשבה שההורים לא ירצו לריב ויעזרו תמיד.
אבל אני לומדת! לא יכולה לעבוד! זה לימודים מלאים!
גלית גם למדה הזכירה אמא עברה ללמידה מרחוק ועבדה. הבחירה שלך. רוצה לחיות לבד? בבקשה. אבל גם ההוצאות עליך. או שגרה אצלנו לפי הכללים שלנו, ואנחנו עוזרים. אין אפשרות שלישית.
תמר מביטה בגלית מחפשת עזרה, אבל מקבלת רק חיוך אירוני.
נו, אחותי? גלית גיחכה ברוכה הבאה לחיים של בוגרים. הגזמת עוגה בלי חתיכה.
חצי שנה עברה. הקשר עם תמר הצטמצם לשיחות מנומסות “מה שלומך” ו”הכול בסדר”. גלית ידעה רק שתמר לא חיה עם ההורים, ולא חיפשה יותר לעומק. לא רצתה להתמודד עם סיפורים על קושי ומשאלות להיתלות עליה.
יום אחד, גלית נכנסה לבית קפה ליד פארק ירושלים, נמלטת מהגשם. מאחורי הדלפק עמדה תמר.
אמרת, קפוצינו בינוני בלי סוכר? אחותי שאלה בעייפות אך בנימוס.
נראתה אחרת לחלוטין. נעלמו הריסים הארוכים והלק-גל עם אבנים, הציפורניים קצרים: תקן משרד הבריאות, אין ברירה. במקום סוודר יוקרתי סינר ירוק עם תג שם. מתחת לעיניים עיגולים כהים שלא הסתירו שום איפור.
שלום גלית חייכה, מרגישה תערובת של רחמים וכבוד כן. וגם קרואסון אם יש טרי.
תמר הנהנה, לא חייכה, והמשיכה לעבוד.
טרי. הביאו הבוקר.
כל פעולה הייתה זריזה, בלי התפנקות. עכשיו צריך להתאים את עצמה לאחרים, לא לדרוש מהעולם להשתנות בשבילה.
איך עם הלימודים? שאלה גלית, בזמן שתמר הקציפה חלב.
סגרתי את הסמסטר ענתה בקצרה עברתי ללימודים מרחוק. הרבה יותר קל. אמא התקשרה לא מזמן, שאלה אם להביא אוכל. אמרתי לא. אני מסתדרת לבד.
גלית הרימה גבה בתדהמה.
מאז מתי את כזו גאה?
לא גאה, פשוט חכמה. אם אקבל אוכל, יתחילו לדבר איתי על ניקיון, על אבק במדפים. אני מעדיפה קוואקר עם מים, לפחות אף אחד לא חופר לי.
גלית גיחכה. תמר הניחה את הכוס על השולחן.
שלוש מאות וחמישים שקל.
גלית העבירה כרטיס. נשמע צליל.
קשה? לחשה.
תמר עצרה לשנייה משהו ילדית, כמו אז שבאה עם המזוודה, הופיע בעיניה. אבל מיד התאפסה.
זה בסדר. אף אחד לא מכתיב לי כלום. מכרתי גם את הרכב, אגב. המטרו מהיר יותר וזול יותר.
את אלופה, תמר. באמת.
תמר חייכה עקום.
כן, “אלופה”. רק לפעמים נרדמת כאן על משמרת. יאללה, לכי, אחרת אקבל דו”ח על שיחה עם לקוחות.
גלית התיישבה ליד חלון. הסתכלה על תמר מקרצפת את הדלפק בהקפדה.
בסופו של דבר, תמר קיבלה מה שרצתה: חיים בוגרים בלי שליטה מההורים. וזה בכלל לא רע. פשוט, לפעמים יש קוצים מתחת לדג, וצריך ללעוס טוב כדי לא להיחנק.
גלית סיימה את הקפה, שלפה מהארנק שטר של אלף שקל, דחפה אותו מתחת למפית, לקחה את הכלים לדלפק ויצאה.
זו לא הייתה נדבה לקרובת משפחה. אלה היו טיפ לאחות שהפכה לבריסטה שיודעת כבר לאזן בין חלומות למציאות.