אל תלמדו אותי איך לחיות

אל תנסי ללמד אותי איך לחיות
רותם, תני לי להיכנס! אני כבר לא יכולה לחיות איתם. זה לא בית, זה כמו תא צפוף, יבבה אחותי הצעירה, עומדת בפתח הדלת.
היא נראתה כאילו ברחה מחתונה, עם מסקרה מרוחה על הלחיים ושפתיים רועדות בידיה היא אחזה בידית של מזוודה ענקית על גלגלים.
רגע, רגע פיהקה רותם בעייפות ונתנה לה להיכנס. מה קרה?
הם לא נותנים לי מקום לנשום, רותם! את לא מתארת מה הולך אצלנו בבית. אתמול יצאתי לעבודה וחזרתי בעשר במקום תשע, ואבא עשה לי חקירה כאילו אני עבריינית! אמא לא מפנימה שצריך לדפוק בדלת פורצת בלי רשות כשאני מתלבשת, כשחברות אצלי, כשאני מדברת בסמסים אין לי שום פרטיות!
תהילה דיברה מהר, כמעט נחנקת מהעצבים. הטענות שלה היו משמעותיות בגיל עשרים, שליטה מוחלטת מצד ההורים באמת נראית כמו גיהינום. אף אחד לא אוהב שמפשפשים לו בתיקים, נכנסים לו לחדר בכל רגע, ושואלים אותו איפה היה כל שעה.
“אל תלכי לשם, אל תאכלי את זה, אל תתחברי לזה!” המשיכה תהילה. אני כבר לא בת עשר. אני בוגרת. זכותי לחיות איך שאני רוצה, לא איך שנוח להם. אתמול אמרתי שאני נשארת אצל חברה ללמוד למבחן, ואבא סינן לי: “אין לינה מחוץ לבית, תלמדי אצלנו”. את חושבת שזה נורמלי? אני בכיתה ט’?!
רותם הקשיבה בסבלנות, ואפילו לרגע הרגישה רחמים. ההורים שלנו באמת קצת שמרנים, דאגניים ומגוננים. היא זכרה את זה היטב בעצמה. בגיל עשרים היא מרדה גם כן, לא אהבה שאבא חיכה לה בחלון עד אחת עשרה בלילה, או שאמא בדקה אם היא לבשה סוודר. אבל היא פתרה את זה אחרת.
אני עוברת ללימודים מרחוק, הודיעה להם אז לפני שבע שנים ואני עוברת לדירה משותפת.
לאן? איך תשלמי על זה? נדהמה אמא.
חברה מהעבודה במספרה צריכה אדמיניסטרטורית. אנחנו שלוש בנות, נשכור יחד דירה. אני אצליח. ואם לא אחזור הביתה.
רותם הצליחה. זה היה קשה, אבל היא עשתה את זה. חצי שנה אכלה רק פיתות ועגבניות, ישנה על מיטה עקומה, אבל אף אחד לא אמר לה מתי ללכת לישון. ההורים ניסו לעזור, לשלוח אוכל או כסף, אבל היא סירבה בגאווה.
הכל בסדר. אני מסתדרת, הייתה משיבה.
באותה תקופה קיבלה מפתח לדירת סבתא בתל אביב לא ממש כמתנה, אלא משום שזכו לה אמון וראו שהיא אחראית.
עם תהילה זה היה אחרת.
לפני שנתיים נפטרה סבתא השנייה. הדירה עברה לתהילה, שדווקא חגגה יום הולדת שמונה עשרה.
הכל השתנה! הכריזה תהילה עם קבלת הירושה עכשיו יש לי נכס, אני יכולה לחיות לבד!
ההורים החליפו מבטים מופתעים.
נגיד, אמר אבא הדירה שלך. ארנונה, חשמל לפחות אלפיים שקל בחורף. אוכל, בגדים, תחבורה, אינטרנט כדי ללמוד בתשלום ולחיות לבד, צריך לפחות עשרת אלפים שקל בחודש. מאיפה תביאי את זה?
תהילה עפעפה במבוכה, ולא הייתה לה תשובה. היא חשבה שללמוד על חשבון ההורים זו זכות.
הכל בזה נגמר. תהילה לא נלחמה לא מיהרה לעבור. אבל משהו אחר הפריע לה: ההורים התחילו להשכיר את הדירה, והכסף הלך לתשלום על הלימודים, חשבונות, אוכל ובגדים שלה. לפעמים קיבלה דמי כיס, אבל לא הייתה מרוצה. היא רצתה גם לגור בדירה וגם לא לעשות דבר.
רותם נזכרה בכל הריבים האחרונים, הסתכלה טוב על אחותה מי שמרוצה פחות מהתפקיד של קורבן של שומרי סף. עם מעיל חדש, מגפיים מעור ותיק אופנתי, תהילה יותר דמתה לנסיכה שמצאה גרגר חומוס מתחת לשכבות.
הם לקחו ממני את המפתחות של האוטו, בכתה ואמרו שאם לא אסגור “קצוות” בלימודים, אסע באוטובוס. תארי לעצמך אוטובוס! לפחות חצי שעה המתנה!
איזה אסון, אמרה רותם ביבש, צופה בתהילה נכנסת עם מזוודה. אז מה התוכנית עכשיו?
הרחמים נעלמו במהירות.
אני אגור אצלך. עד שהם יירגעו ויתנצלו. יש לך דירת שני חדרים, יש מקום בשפע. אני לא מפריעה אשב בשקט, אלמד…
רותם כיווצה את שפתיה. משהו כאן היה לא תקין.
תהילה, אמרה בעומק בואי נדבר רציני. את רוצה חיים כמו שלי? בלי שליטה, בלי שאלות, בלי עוצר בית?
ברור! עיניה ברקו אני רוצה להחליט מתי לחזור ואיך להתלבש.
מצוין. אז למה לא שוכרת דירה לבד, או חדר במעונות?
תהילה הופתעה והביטה בבלבול.
מה זה קשור? אין לי כסף. אני סטודנטית.
נכון, את סטודנטית מלאה, שמסתמכת על ההורים. את אוכלת מה שקנו, לובשת מה שקנו, נוסעת באוטו שאבא מתדלק, רותם ספרה באצבעות חופש, תהילה, עולה ביוקר. בגילך כבר עבדתי ולמדתי. את רוצה לאכול את הדג וגם לא להיחנק מהעצם.
את את לא תכניסי אותי?
רותם נאנחה. לא רצתה להידבק לסיפור, אבל המצב דרש.
קודם טלפון לאמא, קבעה אני רוצה לשמוע מהם את כל הסיפור.
תהילה הססה אך לא עצרה אותה.
השעה מאוחרת, אבל אמא עוד ערה. השיחה הייתה סוערת. רותם שמה את השיחה על רמקול. התברר שההורים לקחו מפתחות וגבילו בילויים כי תהילה לא רק איחרה היא בסכנת הדחה מלימודים.
המרצים פשוט לא אוהבים בנות! התגוננה תהילה בלחיים אדומות.
אבל כולם אצלם עברו, רק את לא, ענה אבא חשבת שאת הכי חכמה? תכננת להגיע לאחות ולהתפנק?
אבא צודק, אמרה רותם פה לא נותנים מחסה למי שמתחמק. ואני לא רוצה להיות המטפלת שלך.
תהילה הביטה ברותם בזעם.
אז כולכם נגדי? בסדר! אגור בדירה שלי! תוציאו את השוכרים. אגור לבד, ואף אחד לא ידבר איתי!
ברגע הראשון שררה דממה, תהילה התרוממה בגאווה, בטוחה שהכניעה את ההורים.
בסדר, ענתה אמא בשקט אין בעיה.
תהילה קפצה בכיסא.
באמת? ממש מחר?
לא מחר אלא לפי החוזה, אמר אבא יש להם שבועיים לעזוב. בינתיים את אצלנו, וסוגרת סמסטר. אבל, תהילה מבינה שתתחילי חיים עצמאיים?
כן, תהילה צמצמה עיניים.
עכשיו לא יהיו לנו רווחי השכרה, אז אבא עשה הפסקה את תשלמי על הלימודים בעצמך, על חשבונות הדירה, אוכל, בגדים, הכל. לא נקנה לך כלום. את בוגרת תחיי בוגרת. או שגרה איתנו לפי הכללים, ואנחנו מממנים. אין שלישי.
תהילה הביטה ברותם, מחפשת עידוד וקיבלה רק חיוך לגלוג.
אז מה, אחותי? צחקה רותם ברוכה הבאה לחיים הבוגרים. הדג עם העצם, אה?
…אחרי חצי שנה, הקשר עם תהילה הצטמצם לשיחות קצרות של “מה נשמע”, תשובות רשמיות שלא מרגיעות אף אחת. רותם ידעה שתהילה כבר לא גרה עם ההורים, ולא העמיקה יותר, מחשש שתהילה תנסה שוב להעמיס עליה.
יום אחד, רותם נכנסה לבית קפה ליד גן העצמאות, מחפשת מפלט מהגשם. מאחורי הדלפק עמדה תהילה.
את רוצה קפוצ’ינו בינוני בלי סוכר? שאלה אחותה בעייפות, אך באדיבות.
תהילה נראתה אחרת בלי ציפורניים מלאכותיות וצבעים נוצצים, רק ציפורניים קצרות, חוקי היגיינה. במקום סווטשירט ממותג סינר ירוק של בית הקפה ומתג שם. מתחת לעיניים, צללים שהקרם לא מסתיר.
שלום, חייכה רותם, מרגישה חמלה וגאווה משולבת כן. וגם קרואסון, אם טרי.
תהילה הנהנה בלי חיוך, והתחילה לעבוד.
טרי. הגיע הבוקר.
היא עבדה במהירות, בלי גינוני עבר. עכשיו היא מתאימה עצמה לאחרים, לא דורשת שהעולם יחכה לה.
איך עם הלימודים? שאלה רותם בזמן שהתהילה הקציפה חלב.
סגרתי, ענתה עברתי ללימודים מרחוק, זה יותר פשוט. אמא הציעה לשלוח אוכל, אמרתי לא צריך. אני מסתדרת.
רותם הרימה גבה מופתעת.
מתי נהיית כל כך גאה?
לא גאה, אלא חכמה. אם אתן לי, יתחילו לשאול למה לא ניקיתי, למה יש אבק. אני מעדיפה דייסה עם מים, ואין לי תלונות ברקע.
רותם גיחכה, תהילה הניחה את הקפה על השולחן.
שלוש מאות חמישים שקלים.
רותם שילמה בכרטיס. נשמע פיק.
קשה? שאלה בשקט.
תהילה עצרה לשנייה. בעיניה ניצנץ רגע ילדותי, אותו תום כשהגיעה לרותם עם מזוודה. אבל היא התעשתה.
בסדר. לפחות אף אחד לא מדריך אותי. וגם מכרתי את האוטו, באמת. ברכבת יותר מהיר וזול.
כל הכבוד, תהילה. באמת.
תהילה חייכה בעקום.
כן, כל הכבוד. לפעמים אני נרדמת פה משמעה. לכי, אל יענישו אותי על דיבורים.
רותם התיישבה ליד החלון, התבוננה בתהילה מקרצפת את הדלפק בהתלהבות.
אחותה קיבלה את מה שרצתה חיים בוגרים ללא פיקוח. וזה לא נורא בכלל. פשוט, לדג של העצמאות יש עצם, וצריך ללעוס היטב, שלא להיחנק.
רותם סיימה את הקפה, שלפה שטר של אלף שקל ושמה מתחת למפית, החזירה את הכלים לדלפק ויצאה.
זו לא “מתנה למסכנה” אלא טיפ לבריסטה, שמצא סוף סוף איזון בין חלום למציאות.
החיים העצמאיים מלאים קושי, אבל גם סיפוק ללמוד להסתדר לבד זו הדרך האמיתית לגדול. בסוף, הבחירה שלך עושה אותך אדם שלם יותר.