בזמן שאמהות מציפות פורומים בשאלות מה לשים בתיק העזרה הראשונה והאם ירשו להן להיכנס למטוס עם עגלה בתוך הקבינה, נוסעים אחרים מתכוננים בדריכות לטיסה שלצידם. בשנים האחרונות זה פשוט אם פעם מישהו היה מנסה לבייש את המתלוננים בכך ש”כמובן שצריך לאהוב ילדים”, היום חברות התעופה מקבלות המלצות להציב מחיצות שיבדילו בין קבוצות נוסעים שונות. מתי זה קרה לנו?
מאחל לכם טיסה נעימה!
ממש לא ברור באיזה רגע הפכה הנורמה למצב שבו אתה ממשיך את חייך ומגדל ילד משהו שפעם היה מסתכם בהסתגרות בבית עד שהילד יגדל, הפך היום לדרך חיים: לעבוד, לבלות, להשתתף באירועים, לטוס לחו”ל בלי לעצור לרגע. לא משנה בני כמה הילדים. אמא שלי, למשל, לא חיה חיים מפוארים כאלה ומסופקני אם אי פעם חלמה לסעוד עם תינוק במסעדה בשנות השישים. או בכלל. זה נחשב אז למשהו יוצא דופן ובצדק.
לא משנה כמה מישהו יתכחש לכך, טיסה ארוכה עם ילד היא אתגר נפשי הן עבור ההורה והן עבור הילד. כדי להפוך את החוויה לנעימה לכולם באמת צריך להתאמץ. ואת זה, הרבה פשוט לא מוכנים לעשות. ברגע שאנשים עולים על טיסה בדרך לנופש, הם מתנתקים כמעט מיד ונותנים לילדים להתרוצץ כרצונם, מה שגורם לכל שאר הנוסעים להתמודד עם המצב בעצמם.
ורובנו אוהבים לטוס בנוחות. אף אחד לא רוצה לשרוד שעתיים של רעש ותנועה, במיוחד אחרי ששילם מאות שקלים על כרטיס. אנשים מתלוננים אפילו על מרווח הרגליים בין המושבים אז כמה קשה זה כאשר ילד בן חמש מתלהב מתנועת הכיסא ובודק שוב ושוב כמה רחוק הכיסא יכול להתנדנד. לא זכור לי שמישהו חייך לזה ועשה לילד “עז”, כפי שאומרים אצלנו.
הגן בדרך להיעלם.
פעם ניסיתי להיות מנומס. אשה עם תינוקת בת פחות משנה ישבה לידי ולא עבר הרבה זמן עד שהתברר שכל המשפחה התפזרה סביבי: קדימה, אחורה, מצד לצד, עם תיקים, צעצועים, בובות, והחלפות מכסהונים ופטמות בתוך השורות. נשאר לי רק להיות מאומץ רשמית. זה לא היה נעים בכלל. שוב ושוב ביקשו ממני להחזיק דברים, מבלי לומר אפילו “בבקשה”, וקיבלתי כמעט מים רותחים מהטרמוס כשהאמא שקעה בהאכלה. ממש חוויה: לאן אפשר כבר לברוח? לא נשאר לי אלא לקפוץ מהחלון.
פעם אחרת, ברכבת, הייתה לידי אמא עם ילדה בת ארבע שהעסיקה אותה במשך כל עשרים ושש השעות של הנסיעה כל הזמן “בית, בואי נלך לשם”, “צאלה, תסתכלי החוצה”, “בואי נצייר”, ואז עשרות דקות של ציור רועש, עם בחירת צבעים בלתי נגמרת שמלווה במצע של כל סוגי הכלבים והחתולים שאפשר לדמיין. לפעמים אתה פשוט לא יודע מה גרוע יותר.
קשה באמת לא להזדהות עם האנשים שאומרים שבו בבית עד שהילדים יגדלו. אם הקטנטנים כל כך רגועים שיוכלו לשבת שלוש שעות ולצבוע בלי להוציא הגה, נניח אבל יש ילדים כאלה בכלל?
וזה עוד לפני שמדברים על תינוקות שבוכים בהמראה, בנחיתה ושוב בין לבין. אם פעם היה תינוק אחד כזה במטוס וגם לא תמיד, היום כולם רגילים שיהיו שלושה או חמישה. וכמובן האחים והאחיות המאושרים שמתרוצצים וצווחים לאורך המעבר. אתה יוצא מהקבינה באותה מהירות שבה המטוס טס.
להבהיר: אני לא Childfree. חוויתי טיסות עם פעוט כך קרה. האמת זה לא בשבילי. אין לי מספיק סבלנות להיות גם הורה במשרד וגם אבא בנופש. התחכמתי רק כשהילד כבר הגיע לגיל שאפשר לספור על אצבעות ולהסביר לו היטב ומהר: “עכשיו תשב יפה, אל תיגע בכלום”. וככה לחכות בסבלנות, בלי ציור, בלי ריצה. אנשים לא חושבים ככה הם אורזים להם ערמות של משחקי התפתחות, ציוד ליצירה וריצה, שזה אולי מאד חשוב לגוף מתפתח ובזה זה נגמר.
