אל תיכנס הביתה! תתקשר לאבא שלך עכשיו! מישהו מחכה מאחורי הדלת הזו! אישה זקנה ומוזרה תפסה לי את היד כשעליתי עם הבת שלי במדרגות.
פרק 1: הזקנה
הלילה הרחיב ריח של גשם ועשן קמינים רחוק, ריח שמזכיר לי לרוב תחושת בית וביטחון. היה סוף הסתיו בירושלים, והקור חדר דרך המעיל הדק שלי כשניסיתי לדוג את המפתח מהכיס בכניסה לדירה החדשה.
עברנו לכאן לפני חודש, קומה שניה בבניין בן רצפה אבן בשכונת קטמון הישנה. השדרה היתה שקטה, עצי אורן עתיקים ליוו את הרחוב, לוחשים וסודקים בענפים. זה אמור היה להיות התחלה חדשה עבורנו. אישתי, תומר, התעקשה על המעבר עבודה חדשה, עיר חדשה, חיים חדשים, רותם, הוא אמר לי עם אותו חיוך עקום שתמיד שובב אותי.
אבל הלילה, הצללים בין האורנים נראו ארוכים מדי, גולשים לכיוון המדרגות כמו ידיים של שלד.
העברתי את אביגיל שנחה על היד שלי. היא בת ארבע, גוש קטן של חום ושינה על הכתף. ראשה נצמד לחזה שלי, נשימותיה שקטות ומבושמות בערפל הלילה.
עוד רגע, אגוזה, לחשתי לה, מתוך ניסיון להרגיע קודם את עצמי.
מצאתי את המפתח, שלפתי אותו וחיפשתי את המנעול.
אז היד לפתה לי את פרק היד.
לא הייתה זו אחיזה אלימה, אבל היא היתה איתנה, נואשת. נבהלתי, כמעט הפלתּי את המפתחות, ופניתי מיד הלב שלי דפק כאילו אוטוטו יתפוצץ.
על המדרגה למטה עמדה אישה זקנה. קטנטנה, מגולגלת במעיל לבד עבה, לפחות בשלוש מידות גדול מדי. פניה קמוטות כפני מפת הארץ. אבל העיניים ירוקות, מימיות צלולות להחריד.
התקרבה אלי, ריח של מנטה וגשם נדף מהבגד שלה.
אל תיכנס, לחשה, קולה רועד אך חד כתער. תתקשר לאבא שלך.
נעצרתי, הלב סביב, מצמיד את הבת אלי. סליחה?
תתקשר אליו, חזרה, לחץ ידה גובר. עכשיו. לפני שאתה פותח את הדלת.
ניסיתי לשחרר את היד בעדינות. גברת, את אולי מתבלבלת. אבא שלי נפטר. לפני שמונה שנים.
היא לא הרפתה. מבטה התקשה, לא של דמנציה או בלבול, אלא מישהו שיודע משהו נורא באמת.
לא, אמרה. טעית. אתה רותם. עברת לפה לפני חודש. בת הזוג שלך עובד הרבה בחו”ל. אתה לבד יותר ממה שאתה חושב.
היא שלחה מבט חטוף אל הדלת, ואחר כך אל החלון החשוך שמהחדר שינה.
הלילה בלעה רוקה הדלת שלך לא בטוחה.
שובל קור חדר לעצמותי, לא קשור למזג האוויר. מי את?
פשוט תעשה את זה. אפילו אם זה נראה חסר תועלת. תתקשר. ותקשיב.
הרפתה, נטמעה בצל של עמוד המרפסת.
עמדתי שם, קפוא. ההיגיון אמר לי להיכנס, לנעול, להתקשר למשטרה על זקנה מבולבלת ניצבת בכניסה. תומר היה צוחק כשיחזור מהשדה”ת.
אבל הסתכלתי על הדלת.
הכל נראה רגיל. צבע כחול כהה חדש. מנעול חכם שתומר התקין שבוע שעבר. שדרת ענפי אקליפטוס יבשים תלויים במעגל.
אבל משהו… הרגיש לי לא נכון.
היה שקט. שקט מדיי. לרוב שומע את זמזום המקרר מהפרוזדור, את התקתוק של המזגן. עכשיו נדמה שהבית עוצר נשימה.
עיינתי בטלפון שבידי. האגודל ריחף על אנשי הקשר. ירדתי למטהתומר, אמא, עד…
אבא.
לא מחקתי אותו. זה היה כמו מצבה דיגיטלית.
שטויות, לחשתי.
אבל עיניה של הזקנה שידלו אותי מתוך הצל.
לחצתי ‘התקשר’.
פרק 2: קול מהקבר
צלצול אחד.
צלצול שני.
ציפיתי לשמוע הודעה: המנוי אינו בשימוש, או מזכירה אקראית.
במקום, היה קליק. הקו נפתח.
דממה.
הפסקתי לנשום. שלום?
רותם?
הקול היה נמוך, צרוד ודואב, מבוגר מכפי שזכרתי, אך מצלצל בזהות בלתי נתפסת. ההשהיה הקצרה ההיא בין כל משפט, כמו פעם.
הדם התרוקן לי מהראש, הברכיים התרופפו.
אבא? לחשתי, קול רועד.
היה נשיפה כבדה בצד השני.
אל תיכנס עוד צעד. בת הזוג שלך לא בבית, והגבר שמחכה מאחורי הדלת, צופה בך עכשיו מהעינית.
הכל התהפך.
החזקתי את אביגיל חזק יותר. היא פלטה יללה חלשה.
אבא? ניסיתי שוב, הקול רעד. אתה… אתה מת. קברנו אותך.
קברת קופסה ריקה, רותם. סליחה. אלוהים, סליחה. אין זמן. תזוז. עכשיו.
לאן? נתקפתי שיתוק.
אתה רואה יונדאי לבנה מעבר לכביש? שני בניינים למטה, מנוע פועל, אורות כבויים.
נשכתי שפתיים כדי לא להסב את מבטי מהבית. הצצתי דרך הלילה אכן היתה שם יונדאי לבנה, מתחת לפנס רחוב.
כן, לחשתי.
טוב. תלך לשם. אל תרוץ. אל תסתכל אחורה. אל תיקח כלום. לא תיק, לא צעצוע, כלום.
אבל תומר
תומר לא מאחורי הדלת, קטע. הוא עדיין בנתב”ג. הטיסה נדחתה. אפילו לא יצא מהמסוע.
נדרכתי. איך אתה יודע?
עקבתי אחריו כבר שבועות, אמר, בטון קודר. רותם, תקשיב. תומר הסתבך. הסתבכות מסוכנת. גרר גם אותך פנימה.
הידית בדלת זזה מאחורי.
צליל קלוש, בטירוף בו הייתי, נשמע כמו פיצוץ.
פותחים את הדלת, פקד אבי. לך.
הזקנה יצאה מהצל. לא מביטה בי, אבל עומדת בין הבית לביני, מגנה עליי בגופה הדק.
לך, ילד, אמרה.
פניתי. ירדתי במדרגות. הרגליים היו עשויות עופרת.
הדלת חורקת. צעד כבד על הדק.
רותם? קול גברי לא מוכר.
לא הסתובבתי.
תמשיך ללכת, פקד אבא. אל תענה.
הגעתי למדרכה. התקרבתי ליונדאי. הדלת האחורית נפתחה.
אישה במושב הנהג שיער כהה קצר, אפוד טקטי על חולצה חלקה. מבטה רגוע ומסוכן.
תיכנס, אמרה.
נפלטתי עם אביגיל פנימה, סגרתי ונעלתי.
הרכב זינק מהשוליים. מבט חטוף לאחור גבר זר עומד בפתח הבית, גבהה, כולו שחור, שולף טלפון.
נקי, אמרה הנהגת.
אבא? נשנקתי לתוך הטלפון.
אני פה, ילד, ענה, חנוק מדמעות.
פרק 3: המקום הבטוח
הנסיעה התערבלה אורות, טיפות גשם נמרחות על החלון. ארבעים דקות בדרך החוצה מהעיר, אל יערות הרי ירושלים.
הפצרתי, שאלתי בלי סוף.
למה? למה נעלמת? אמא מתה עם כאב. התאבלתי עליך!
יודע, רותם, קולו נשבר. זה היה גיהנום. הייתי רואה חשבון פלילי בשב”כ. גיליתי מה שלא הייתי אמור. רשת הלבנת כספים של ארגון פשיעה. הוצאה עלי ועליך פקודת חיסול. נעלמתי כדי להציל אותך.
ותומר? רעד בפי. מה תומר עשה?
הוא לא רק יועץ. הוא מסדר לאנשים בעייתיים. הסתבך עם אותה רשת שעקבתי אחריה. חב לה כסף. הם באו לגבות.
לא… מלמלתי. הוא אדם טוב…
תומר נואש. נואשים מסוכנים. הוא נתן להם קוד לבית. אולי חשב שיפחידו אותו. אולי לא ידע שתחזור מוקדם.
כל מה שהאמנתי לגבי תומר האיש עם הפנקייקים והאגדות לאביגיל התרסק.
הגענו לצריף ביערות. מבחוץ נראה כמו בקתה פשוטה, מבפנים פלדה, מצלמות, חלונות אטומים. בונקר לכל דבר.
באמצע גבר מבוגר.
התרומם, שיער כסוף, פנים חרושות קמטים, העיניים אותם עיניים.
אבא! נאלמתי.
עטף אותי חזק, ניחוח תערובת גילוח ושמן אקדחים. חזק, אמיתי.
אביגיל התעוררה, הביטה בעיניים פעורות. סבא? שאלה. ידעה אותו רק מתמונות.
הוא כרע. דמעות זולגות. כן, אביגיל. זה אני.
פרק 4: התשאול
הבוקר כאוס תכליתי: הסוכנת הנהגת, שני סוכנים, פוקדים את הסלון.
תפסנו את תומר בנתבג, מסרה הסוכנת כוס קפה. בחקירה.
רוצה לראות אותו, אמרתי.
קודם תראה את הראיות, אמר אבא.
הראו לי קטע ממצלמת הדלת. 22:00, שעה לפני שחזרתי.
גיפ שחור נעצר, שני גברים יוצאים. אחד זה שראיתי. השני עם תיק.
הם הולכים לדלת. לא שוברים אותה, מקישים קוד במנעול.
יום ההולדת שלי.
הדלת נפתחת. הם נכנסים.
תומר נתן להם את הקוד, אמרה הסוכנת. יש לנו את המסרונים.
המכשיר ממשיך:
תומר: הקוד 2407. לא יהיה בבית עד חצות. תעשו מה שצריך, תשאירו את המסמכים.
אחר: לא באים בשביל מסמכים, תומר, באים בשביל ביטחונות.
חשתי בחילה, רצתי להקיא.
ביטחונות אני. אביגיל.
תומר לא רק התרשל. הוא מכר אותנו.
כשחזרתי, אבא המתין. פניו נסערות.
הוא טוען שחשב שרק ישדדו. לא ידע שיפגעו בכם. הוא משקר, או מדמיין.
אני רוצה לראות אותו לעיניים, אמרתי.
פרק 5: העימות
הביאו אותי למתקן חקירות בירושלים. השארתי את אביגיל עם אבא. לראשונה לא לידי סמכתי עליו שיגן עליה.
נכנסתי. תומר באזיקים, מכנס מחויט מקומט, עיניו עייפות. כשנכנסתי פנה בהקלה.
רותם! תודה לאל! תגיד להם! זו טעות. אני הקורבן!
התיישבתי מולו. לא אמרתי מילה.
רותם, ענו לי! הם איימו! פחדתי שיפגעו בי. הייתי חייב לא ידעתי שתחזור מוקדם!
נתת להם את הקוד, עניתי. קולי שטוח.
לא הייתה לי ברירה! פרץ בבכי. אני תמיד מסדר, אתה יודע.
אני לא יודע כלום. גרתי עם זר חמש שנים.
קמתי.
רותם! אל תלך! אנחנו נשואים!
לא עוד. בחרת בעצמך על פני המשפחה שלך. נשארת לבד.
יצאתי. לא הסתכלתי לאחור.
פרק 6: ההשלכות
חודשים של משפטים, תוכניות הגנה, טיפול.
תומר הפך לעד מדינה. מסר הכול. קיבל הקלה חמש עשרה שנה.
שלח לי מכתבים. שרפתי אותם.
אבא הוכרז “חי”. מערכת המשפט הסתבכה, העדות שלו הייתה קריטית. לא קיבל את חייו הישנים, קיבל את שמו בחזרה.
עברנו דירה. שוב.
הפעם למושב בצפון. אבא קנה בית בקרבת מקום.
אביגיל אהבה אותו. לימד אותה לדוג, לגלף, לוודא שכל החלונות נעולים.
יום אחד בערב, ישבנו במרפסת מביטים בשמש שוקעת על הכרמל.
סולח לי? שאל בשקט.
התבוננתי בפניו העייפות.
על זה שעזבת? שאלתי.
על זה ששיקרתי.
חשבתי על הזקנה שפגשה בי על המרפסת.
מי היא היתה? שאלתי.
חיוך, חצי עצוב. שמה ליבי זקהיים. הייתה הקשרית שלי כשנכנסתי למחתרת. פרשה מזמן, אבל כשהבנתי שאתה בסכנה, ביקשתי טובה. היא גרה כאן, שמרה על הבית עד שהגענו.
הצילה אותנו, לחשתי.
כן.
אחזתי בידו. מחוספסת.
אני סולח. עשית מה שאב עושה כדי להציל, אמרתי.
הוא לחץ שוב. לא אעזוב שוב, רותם. מבטיח.
אחרית דבר: נורמלי חדש
חמש שנים אחרי.
אביגיל בת תשע. לא זוכרת את הלילה ההוא. זוכרת רכב לבן ואישה טובה עם קופסת שוקו.
אני זוכר כל פרט.
בודק שלוש פעמים מנעולים לפני שינה. מערכת אזעקה שלא מביישת בסיס צה”ל. בוטח לאט.
אבל מאושר.
מלמד אומנות בבית הספר היסודי. אבא בא כל שבת לארוחה. בונים חיים, לבנה על לבנה.
לפעמים, בלילות, כששומע את הרוח בעצים, אני חושב על אותה זקנה. על אחיזתה.
אחיזת ההישרדות.
לא פגשתי אותה שוב. לפעמים לוחש לה תודה בחשכה.
ולמי שמאזין אם זר תופס את ידך ומזהיר לא להיכנס…
תקשיב.
כי המפלצות אמתיות, אבל גם המלאכים.
סוף.
אני למדתי שלפעמים להציל, פירושו להיות מוכן לעשות הכול גם לשלם את המחיר. זו הדרך של משפחה אמיתית.
