אלי, אל תדאג, אמא! היא לא תקבל שום שקלהוא קרא בפה, ולא ידע שאשתו עומדת לצידו ומקשיב.
נועה חזרה הביתה עייפה. היה ערב סתווי רגיל יום חול, גשום, והקול של החלונות רטובים מקציף את האוויר. בתיקיה: לחם, חלב, שקית קוסקוס, כמה תפוחים. במדרגות, כמו תמיד, ריח של עובש וקול של כרוב מבושל מתפזר, והנורה בקומה השנייה מזמזמת באיטיות, כאילו מנסה לשלוח אות חירום.
כשאבדה לקומה השלישית, היא נענקה באופן אוטומטי לעבר המעקהשם היא שם לב שהדלת של דירת חמותה בקומה השנייה נפתחה מעט. באותו רגע שמעה את קולה של אלי מדבר בפנים.
אל תדאגי, אמא. הכל כבר מסודר. הדירה שלי לפי ההסכם לפני נישואין. היא אפילו לא תדעי עד שהיא תצא עם ריק. החתימה נראית אמיתית.
נועה קפאה. הלב נפל לתוך נעליה.
זה נכון, בןחייכה החמות. לא נתנה לך ירושה, אז למה היא תזכה בדירה? היא רק מטרד זמני.
נועה נמשכה אל הקיר, אוחזת בידיה של שקיות הקניות כאילו מנסה לעגון לעצמה במציאות. בלי להוציא רעש היא המשיכה במדרגות, צל שחור.
היא סגרה את הדלת מאחוריה והניחה לאט את הקניות על שולחן המטבח. אחת נקרעה, הלחם התנדד, והתפוחים גלשו על הרצפה היא אפילו לא נזמה אותם. ישבה על הכסא ליד המחמם, מביטה בריק.
המילים מהקומה התחתונה חצצו במוחה כמו פטיש על מתכת.
היא לא תדעי אפילו החתימה נראית אמיתית
טפשי. הוא באמת חשב שהיא לא תתפוס?
והכל התחיל במילה “נוחות”. לפני שש שנים, כשחיפשו דירה, אלי דיבר בביטחון, כאילו כבר קיבל החלטה.
דירת האמא רק קומה למטה. זה בונוס! היא תהיה שם לעזור, לשמור על הכל. נוכל לשלם משכנתא מהר יותר. זה הגיוני, נועה?
הוא קרא לזה “תמיכת המשפחה”. נועה רק הנהנה. היא לא ידעה איך להתווכח ולא רצתה. החשוב היה שיהיה לנו מקום שלנו, אפילו עם משכנתא, במקום לשכור.
הם רשמו את הדירה על שמותיהם. אז התחילו הניירות.
חתמי כאןהניח אלי דף על השולחן, ליד הקפה שלה. זה רק פורמליות, הבנק צריך.
אוהעו”ד אמר שזה בשביל ביטוח, רק ניירת.
היא חתמה. לא משוגעת, אלא כי סמכה בו. מי בודק “פורמליות” עם מי שאתה חולק איתו את המיטה, הארוחה וההלוואה?
חמותה, תמר, לא הסתרה איהסכמה:
את קפדנית, בלי רכות, בלי חיוך. הכל שלך מתוזמן. לא אישה, אלא מבקרת בחולצה.
נועה לא נענשה, רק שמרה שתיקה. רק כשאלי הלך לעבודה או לחדר כושר היא הרגישה שלב חופשי. נשימה עמוקה, כמו טיפוס על הר.
תמר התערבה בכל: וילונות, כלים, תדירות “דייטים” נישואיים, אפילו המרק.
לא מלוח. אתה יודע לבשל?
נועה לא ידעה איך לענות. היא רק עשתה: כביסה, חשבונות, ניקיון שבת, מיון בגדים לפי צבע. חיה לפי “החוקים”, שלכאורה משותפים. בחוץ, זה היו חוקים של מישהו אחר.
ועכשיו כל ה”פרטים הטכניים”, כל ההסכמים שהיא חתמה בלי לחשוב, הפכו לנשק נגדיה, עם החתימה שלה.
היא הסתכלה על תפוח שנחת מתחת למקרר וחשבה בפעם הראשונה:
אולי לא חייתי באמת, רק קיומתי על נייר.
לא אמרה דבר. לא באותו ערב, לא בארוחת ערב, לא בקפה למחרת. הכל היה אותו דבר: אלי ממהר לארוחת בוקר, מתלונן על תנועה, מנשק אותה במצח, וסוגר דלתו בחוזק. רק הפעם היא כבר לא צפתה בו יוצא.
כשאלי הלך, נועה פתחה את המגירה התחתונה של שולחנתו. הקבצים תמיד שם מבולגנים. היא חיפשה ברגישות, ואז מצאה: הסכם נישואין.
בתוכו שמותיהם, תנאי שמציינים שהדירה תעבור לאלי במקרה של גירושין. תאריך חודש לפני החתונה. החתימה שלה. כמעט.
היא הסתכלה עליו זמן רב. כמעט הייתה החתימה שלה אבל לא בדיוק. היא מעולם לא כתבה את האות “נ” בזווית הזאת.
שעתיים אחרי, היא ישבה בבית קפה ליד החלון, מול לחנית, חברה מהלימודים לטיה, שהייתה עורכת דין.
זה זיוף, אמרה לטיה אחרי סקירת הקבצים. נצטרך ניתוח כתיב יד. בינתיים שתיקה. אל תתני לו לחשוד.
אותו ערב, נועה שמעה מכשיר הקלטה קטן במדרכה, מתחת למזגן. צילמה את החתימה והשוותה לפספורט.
מחר, היא הקליטה אלי במקלחת אומר למוחו:
רגעי, אמא. היא אפילו לא שמתה.
שלושה ימים עברו. נועה המשיכה עם השגרה כביסה, ניגוב, סידור מצרכים. אבל עכשיו היא מודדת צעדי שלו, מאזינה לקולו, ושואלת את עצמה שוב ושוב: איך הוא יושב לידי ומשקר כל כך?
ביום שבת היא הכינה מרק עדשים, האהוב עליו, עם שום ובצל מטוגן. אפתה עוגת תפוחים. אלי הגיע שמח, מקציף אצבעות למוזיקה בטלפון.
ריח נהדר! אני מת לעבודה היום. בואו נאכל?
אכלו בשתיקה. נועה הייתה רגועה כמעט קרה. אחרי שקיבל מנה שנייה, היא נגבה ידיה במגבת והביטה בו בעיניים.
שמעתי את השיחה שלך עם אמך. וגם מצאתי את “החוזה”. אפילו לא הצלחת לזייף את החתימה שלי נכון.
אלי קפא. אחר כך חייך במרירות.
איזה שטויות? את תמיד ממציאה.
נועה שלפה את העתקת המסמך מהמדף והציגה אותו לו. ואז השמיעה את הקלטה, קולו של אלי אומר בבהירות:
הדירה שלי לפי ההסכם לפני נישואין.
אלי הפך חיוור, ואז חם.
הכל תלוי בי! את לא משהו! לא תראי הוכחה. זה כבר נעשה. אם תמשיך להקפיץ, תצאי מבית בנעליים.
נועה קמה בבטחה.
תודה, אלי. בדיוק helped me win the case.
למחרת, היא הגישה את הניירות. לטיה טיפלה תביעת גירושין, בקשה לביטול ההסכם, ניתוח כתיב יד. המומחים אישרו: הכתיב לא שלה זווית, לחץ ועקומת האות “ר” לא תואמים. וגם הקלטות שהראו שיחה חופשית עם האמא.
לטיה חייכה:
הקונספט שלו הפך נגדו.
בבית המשפט, אלי עמד בקו של עצב, שפתיו קבועות. תמר ישבה מאחוריו, לוחצת תיק על חזה. פניו לא מבויישות, אלא מאוכזבות לא הצליח.
השופט קפץ:
החתימה מזויפת, ההסכם לא תקף. הקלטות מאשרות כוונה. הדירה נשארת לאישה. הנתבעת תשלם פיצוי.
לאחר הדיון, נועה עמדה בפתח בית המשפט, אוחזת בעתקת הפסקה. הנייר ברקיע כאילו נושם.
אלי עבר מבלי להביט בה. חמותו לצידו.
לא אמור היה לשמוע אותך, אמר. הרס את הכל.
נועה לא ענתה. רק פנתה למרחק, הלכה לתחנת האוטובוס ברוגע.
כשהוא לבסוף עזב בכמה לילות, בלי פרידה הבית השתקט. אין עוד קולות צעדים, אין שיחה של תמר בטלפון, אין דלת נוטפת בבוקר.
שבוע אחרי, תמר דחפה את הפעמון. נועה פתחה בלי לבדוק.
אל נזכור אויבים? אנחנו עדיין משפחה, לחשה, מחזיקה תבנית פאי.
נועה סגרה את הדלת בשקט, לא בקול חזק, אלא ברוגע.
אותו היום היא הורידה וילונות כהים, הקפיצה הכלים החתנניים, קנתה קולה חדשה, צבעה את קירות המטבח בגוון בהיר. פרסה שטיח שהיא רצתה שנים, שבאמת לא התאימה לספה. למרגלות החלון הציבה עציץ ירוק ופורח.
היא הכינה תה, פתחה את החלון וישבה ליד השולחן.
זה היה הבית שלה, סוף סוף.
שנה חלפה. נועה הפכה למנתחת בכירה באותו משרד. קיבלה הצעה לתפקיד ניהול, והפעם ללא ספק: כן, אני יכולה.
היא גרה לבד, בשלום. טיולים, סופי שבוע רגועים, קורסי קרמיקה בימי שבת.
שם פגשה את אבי, מדריך קרמיקה גרוש, מתולתל קל, קולי רך וידיים חמות. הוא לא מצחיק בקול רם, אבל הצחוק שלו מדבק.
אתה יודע, יש לך ידיים של מי שעושה כאן כבר הרבה זמן, אמר לה כשהתבונן ביצירתו.
הם התחילו להיפגש, בלי הבטחות רק חום.
ערב אחד, במטבח החדש והמואר, נועה החזיקה ספל תה וחייכה.
עכשיו אני מבינה, מה שבאים מבעד לקירות, החשוב זה שהקול שלנו יישמע בחיים שלנו.
