ליומן, 24 בפברואר
עצרתי את ה”מזדה” שלי לצד המרכול בפאתי כפר ינאי, מנוע עובד, הן כי מזג האוויר היה קריר, והן כי כשמישהו נכנס, לא היה צריך להמתין שהחום יצטבר שוב. לידי על הלוח הייתה מחברת משובצת עם רשימת הנסיעות, עט, וקצת עודף בכוס פלסטיק. לא קראתי לזה עבודה אבל הרי זה בדיוק מה שזה: מסיע אנשים מכפר ינאי עד זכרון יעקב, את אלה שהאוטובוס לא מסתדר להם בזמנים או יקר מדי עבורם.
את הדרך אני מכיר כמו את כף ידי. אחרי הגשר יש שקע בצד ימין, כדאי לעקוף דרך השמאלי אם אין תנועה. ליד שדרת האקליפטוסים, שלט ישן ומעוקם, ובחושך נדמה כמו דמות. קרוב לכפר תורנית פנייה אל חווה נטושה, ובה תמיד נודף ריח לח מתעלות הניקוז. גם את הפרצופים אני זוכר. יש שבאים פעם בשבוע, ויש כל יום. יש מדברים, יש בוחרים לשתוק כך או כך, ברכב, בשקט של הדרך, כמעט כולם נפתחים.
לא רואה בעצמי פסיכולוג. שומע, מהנהן, עונה קצרות כששואלים. בגילי, מילים מיותרות זה עייפות מיותרת. אוהב את הפשטות: העליתי הורדתי חוזר הביתה. ובכל זאת, שמתי לב מזמן: הדרך משחררת אנשים. ואת הנהג זה עושה עד, עד בלי זכות חתימה.
הפעם, אל הרכב ניגשה אישה במעיל שמנת, צעיף אפור, בערך בגיל ארבעים, תיק תלוי לה על הצד. את שמה לא זכרתי, אך זיהיתי את העיניים.
עד זכרון? שאלתי במבט חצי סוקר.
עד זכרון, אמרה, נכנסה לאחור מימין. לי לגבעת האורנים.
שמתי לב לדרך בה סגרה לאט את הדלת מהסוג שלא מתווכח על המחיר, שלא מבקש להקפיץ עוד טיפונת. התיישבה עם התיק על הברכיים, חגורה מיד סגרה. בזמן שחיכיתי לנוסע נוסף, בדקתי רפלקסיבית את המראה, סידרתי את הדיבורית הכחולה שמחזיקה אצלי באמונה כבר שלוש שנים, לפעמים נופלת בשיבושים. לטיול הראשון נרשמו שני סיבובים, זה היה הראשון. רציתי להספיק לחזור לפני הצהריים להתרענן, להביא מים מהברזיה, ומרפק שמאלי כבר התחיל להציק אחרי יותר מדי ישיבה.
מימין לחנות צעד גבר גבוה, מעיל כהה, תיק גב בינוני. הליכה מהירה, ואז האט כשעבר ליד הרכב, הביט דרך החלון האחורי וקפא לשבריר שנייה.
קלטתי את ההיסוס לא פחד, לא שמחה, רגע כזה בו הראש טוחן מה נכון עכשיו.
עד זכרון? הצעתי.
כן, פתח את הדלת ישירות, התיישב לידי. אני לכפר.
לא חגר מיד. קודם הניח תיק על הברכיים, כאילו מנסה להבין משהו, ואז משך את החגורה ובום סגר. התחלתי לנסוע.
כמה קילומטרים השתיקה שלטה. האישה הביטה החוצה, אך במראה שמתי לב לעיניים שלה נדלקות כלפיו בתדירות. הוא הביט קדימה, ידיים חובקות תיק חזק, כאילו אסור שיברח.
הפעלתי רדיו אחרי דקה כיביתי. כאן, במרווח של מושבים, המוזיקה רק מציפה מחשבות. אני מעדיף לשמוע מנוע, גלגלים, נשימה.
הדרך היום רגועה, אמרתי, רק כדי לשבור דממה.
כן, האיש ענה.
נחמד, היא הוסיפה, בקול לא יציב, כאילו הכנסת מילה שנכבדה ממנה.
הקשבתי להפסקות: אצלו היא הייתה עמוקה מדי למי שלא איכפת לו, אצלה של מישהי ששוקלת מילים.
אחרי הגשר עקפתי את השקע כהרגלי. הרכב נרעד קמעה, והיא אחזה חזק יותר בתיק.
אתה נוסע הרבה? פנתה פתאום אליו.
הוא הזיע מבט קל.
לעסקים, לפעמים.
ואתה מזמן לא היית בכפר?
היה שם משהו כבד בחלל. לא אהבתי שהנוסעים מתחילים לברר אחד את השני מולי, ובעיקר כשהשאלות באות בעקיפין.
זמן, ענה. גדלתי שם.
היא נאנחה חרישית, שמטה עיניים אל התיק, גמרה עם האצבע ללטף את הרוכסן. נזכרתי בכלל שלי לא להתערב. שיתמודדו לבד. הכלל הזה היה נוח עד שמרגישים בתוך הבטן שמישהו עומד להתפוצץ ואז אתה כבר לא רק נהג, אלא קיר עבה שמחזיק אותם שלמים.
בלב השדרה האיש שלף טלפון, הציץ במסך, החזיר אותו. הבנתי לפי רעד קל באצבעות זה לא מהקור.
לאן בדיוק בכפר? החזרתי את השיחה למשהו בטוח. תחנות רבות יש שם.
לעירייה יש לי מסמכים, ענה.
היא הרימה ראש.
לעירייה? חזרה, מהר מדי.
כן, נפנה אליה מעט, ואז ראיתי פרופיל עייף, זיפים, עיניים כבויות. עניין קרקע.
קרקע? שוב חזרה, הפעם בקול צובט.
הביט בה, היה שם פתאום זיהוי לא חיוך, אלא הכרה של מישהו שמזהה מוצג שמזמן חשב שאבד.
אנחנו מכירים? שאל.
היא עצמה עיניים לשנייה.
אתה לא תזכור אותי, וזה בסדר.
לא רציתי להיות באמצע דרמה זרה. המשכתי לנהוג, במקביל האזנתי מקרוב כל מילה קבעה אם האנרגיה תתפוצץ כאן.
סליחה, קולו נעשה צלול וקשה, פגשנו?
בבית חולים, קטעה, המרכזי. לפני עשר שנים.
הוא הסיט ראשו מהחלון. ראיתי בלסת שלו רעד.
לא הייתי שם.
היית. באת. פעם אחת. נעלמת.
כמעט התפתיתי ללחוש שקט אבל אני רק הנהג, לא בן משפחה, לא קצין רווחה. חובה שלי למנוע אסון, לשמור על נוסעים.
תקשיבי, אמר האיש. את טועה.
לא טועה. שם משפחה שלך כהן?
גם הוא רעד קל. הבנתי, זה אישור.
מאיפה את יודעת?
קראתי במסמכים אז. וגם עכשיו שוב מצאתי.
הבנתי זו לא סתם פגישה, אלא משפט חיים. האישה יודעת מי הוא; הוא לא מזהה, אך מתחיל להבין.
נזכרתי בשמועות על ענייני קרקע בכפר, שמישהו בא לתבוע בירוקרטית משהו. לא התחברתי לזה אז, היה לי די בדאגות היומיום.
הדרך הפכה לגלים, החיבורים טלאים. כל מילה נשמעה צורבת בנסיעות האלה, כאילו כל משפט קופץ.
לא מבין. מי את?
במראה היא חיפשה את עיני מבט של תחזיק אותנו, רק תחזיק.
אני נועה. הייתי אז אחות במחלקת הילדים.
בלע רוק.
ומה?
באת אז לילד יונתן. חתמת ויתור. אחרכך נעלמת.
לא חתמתי.
ראיתי אצלו אגרוף על החגורה מחזיק את הגוף.
כן חתמת אני החזקתי את התיק. הייתה שם החתימה שלך. והכתובת. כפר ינאי, רחוב כרם, מספר
די. המילה שלו נחתכה באוויר, מנוע רועש.
הבנתי הם על הקצה. תכף יקרוס כאן עולמם, אני עוד אחזיק בהגה בכאילו.
הכנתי עצירה מראש. ראיתי תחנה ישנה בצד פינה בטוחה.
אנחנו עוצרים כאן רגע, הודעתי.
למה? שאל האיש.
כי אתם מדברים כאילו שכחתם שאני מסיע בני אדם, עניתי ברוגע. ואת עצמי.
עצירה, בלם יד. המנוע לא נכבה שיישאר חם, ומוכן לזנק אם אצטרך. היה שקט כל כך, שאפשר היה לשמוע את קליק הממסר.
אני לא מכריח לצאת. אבל אם אתם צריכים לדבר, עדיף על המדרכה. אני לא שופט אני הנהג. התפקיד שלי להביא אתכם בבטחה.
נועה שתקה. האיש הביט בדרך, כאילו מחכה פתאום לפתרון בין המחוגים.
פניתי אליו.
שאלה אחת אתה לא זוכר את החתימה, או לא רוצה?
שתק ארוך. אז הסיר את הידיים מהתיק, נשם.
אני זוכר אשפוז. אבל לא מה שהיא מתארת. הייתה לי אז אישה, לידה, הסתבך. אמרו לי שהתינוק
היא שאפה פתאום.
אמרו לך שטעו, אמרה. לא יודעת מי, לא יודעת למה. הייתי אז קטנה, האחות הכי נמוכה שם. ראיתי מסמכים, לא נתנו לי להתערב. כעבור שנה פרשתי משם.
הביט בה.
אז למה לספר לי את זה עכשיו, ברכב?
הביטה בשקט על כפיה.
כי קיבלת זימון על הקרקע. וכל העניין הזה מתעורר מחדש. ברחוב כרם יונתן בן עשרים עכשיו. חי אצל דודה שולמית. אם תיכנס לעירייה ותנפנף בשם, תתרומם סופה. רציתי להזהיר, שתחשוב פעמיים.
הבנתי יש מפגשים שאסור להם לקרות. אבל קורים כמו בור אחרי גשר: גם אם תעקוף, תרגיש.
דרך ארוכה עד השקט. האיש שתק, מצחו אל הזגוגית. פתאום פלט:
הוא אדם טוב?
היא הנהנה. עובד במשתלה. לא שותה. לומד חצי, מחבק את הדודה. אוהב אותה.
הניד ראש, עבר אצבע על הפנים, סימן שעון בהיר על פרק היד.
אני לא יכול לדפוק, לומר אני אבא. גם אם נכון.
לא ביקשתי. ביקשתי לא להתייחס לקרקע כעוד מסמך, ענתה.
הרגשתי, הגיע הזמן להחזיר להם שליטה על חייהם. להגדיר את הגבול.
מפה עוד ארבעים דקות, בזכרון אתם תבחרו להמשיך או לנטוש. אם תמשיכו לריב, אני לא מסיע. סיכמנו?
שניהם הנהנו. הוצאתי את הבלם והמשכתי. ברכב שררה דממה עבה, לא ריקה. כל אחד כבר עם עצמו.
פתאום האיש שאל, בלי להביט:
יש טלפון שלו?
היא היססה.
כן. אבל אולי אסור לי לתת.
ואני לא בטוח שמגיע לי האדמה אני אכתוב לו קודם, לא אציין שם. אם יסכים להיפגש מבטיח לא לבוא אליו הביתה.
היא פתחה מחברת, רשמה על דף חלק, תלשה בעדינות.
מבטיח?
מבטיח.
היא מסרה לו, שני אצבעות. הכניס לכיס, סגר רוכסן עד הסוף.
המשכתי לנהוג, קול הגלגלים על האספלט הרגיע. חשבתי: חשבתי כל השנים שהתפקיד הוא להוביל. בעצם, לעתים המתנה האמיתית לתת לאנשים אפשרות לא להחמיץ רגעים, או לא לחרב חיים במהירות.
בתחום זכרון דחפנו לפקק, צפירות, עצבים. האיש קדימה, כתפיים מתוחות. נועה הביטה בשלטים, מחפשת את השקט.
פה בבקשה, אמרה כשראתה את בית המרקחת.
עצרתי בכתב, היא התכופפה.
לא יודעת מה יהיה. רק רציתי לא לשתוק יותר.
הביט בה.
אם את טועה זה הורס אותי.
אם אני לא טועה חייך כבר הרוסים, רק לא ידעת. סלח לי.
יצאה בלי להביט לאחור. רק אז המשכתי.
לי לעירייה, הזכיר, אולי לעצמו.
ברור, עניתי.
עוד שני רחובות, עצרתי. הוא הביט בידיו, הוציא את הפיתק, קרא.
אתה חושב שכדאי? שאל לפתע.
לא אוהב לייעץ בעניינים כאלה. השתיקה זה פחדנות.
אם באת בשביל נייר, תקבל נייר ותאבד מנוחה. אם תבוא כבן אדם, לא תזכה אולי בכלום, אבל תישאר בן אדם. תבחר.
הנהן. שמר את הפיתק, פתח לבסוף דלת.
תודה, אמר, ירד.
עקבתי אחריו במבט. לא מהיר, לא איטי לומד ללכת מחדש. נעצר רגע, נשם עמוק, רק אז נכנס.
הפכתי חזרה ליציאה. סידרתי את המחברת, צומת המחשבות רועש אבל יש בו תקווה. מחר עוד פעם עוד פנים, שתיקות, שאלות. ושוב אשאל: עד זכרון?
רק עכשיו אני יודע לפעמים נכנסים אלי לרכב לא סתם נוסעים, אלא שנים שלא דוברו. ותפקידי האמיתי שיישאר להם מקום למילה אמיתית, לא במהירות ולא בפיתול.
היום גיליתי, שלפעמים הבקשה היחידה תן למישהו אפשרות לחשוב. להביא אותו עד ההתלבטות. לעולם לא אקח זאת כדבר מובן מאליו.
