לשכונה
יוסי רוזנבלום עצר את הטויוטה הישנה שלו מול המכולת בצומת, ולא כיבה את המנוע. כך היה נוח יותר: אנשים ניגשו במהירות, נכנסו פנימה, לפני שהחימום מספיק להתקרר, והוא לא איבד קצב. על הדשבורד נחה מחברת משובצת עם לוח נסיעות, לידה עט וחופן מטבעות בכוס חד-פעמית. הוא לא קרא לזה “עבודה”, למרות שבפועל זו הייתה עבודה: להסיע לשכונה שמאחורי העיר את מי שלא מסתדרים עם האוטובוס או שאין להם לשלם עליו בשקלים.
הוא הכיר את הדרך כמעט בעיניים עצומות. אחרי הצומת, שקע מימין שכדאי לעקוף אם השביל פנוי. ליד שורת האורנים יש תמרור עקום, שבחושך אפשר בקלות לטעות בו ולחשוב שזה מישהו עומד. בהתקרבות לשכונה פנייה לכיוון החצר האנגלית הישנה, שהריח משם תמיד של אדמה רטובה. גם את הפרצופים הכיר. יש שנוסעים פעם בשבוע, יש כל יום. יש שמעדיפים לשתוק, יש שפוצחים בסיפור ברגע שנכנסים, כאילו במכונית המילים מתפזרות בקלות.
יוסי לא חשב על עצמו כפסיכולוג. הוא היה מאזין, לעיתים מהנהן, עונה קצרות כששאלו. בגילו, כל מילה מיותרת מייאשת יותר. הוא אהב את הפשטות: הסעת הורדת נסעת חזרה. ובכל זאת שם לב מזמן שהדרך מוציאה מאנשים אמת פנימית, והנהג הופך לעד־בלתי־כתוב.
למכונית ניגשה אישה במעיל לבן, בערך בת ארבעים, תיק תלוי על כתפה. זכר אותה מכמה פעמים, אבל שמה נשמט מזיכרונו.
לשכונה? שאל, מבלי להסתובב ממש, רק מבט הצידה.
לשכונה, ענתה וישבה מאחור מימין. לי ליד “הברושים”.
שם לב לסגירת הדלת השקטה, כאילו חששה להרעיש. הניחה את התיק על הברכיים, חגורת בטיחות נסגרה מייד. כאלו לא מתווכחות על מחיר, לא מבקשות “תעשה סיבוב קטן תוסיף”.
בעוד יוסי מחכה לעוד נוסע, בדק הרגליים, סידר את המראה, תיקון את המצלמה הדיגיטלית, שמאז כבר רופפת, ויושבת בקושי בתוך היניקה. בלוח היום הופיעו שני סיבובים בלבד, וזהו הראשון. הוא רצה לחזור הביתה לפני צהריים: היה צריך להביא מים מהברזיה בחוץ, והברך כאבה לו מישיבה ממושכת.
משמאל הופיע גבר, גבוה, מעיל כהה, תרמיל קטן על הגב. צעד מהיר, כאילו ממהר, אך נעצר ליד מכוניתו, הציץ פנימה והתעכב לשנייה.
יוסי הבין מזמן את הרגע הזה אצל אנשים: לא פחד, לא שמחה, אלא רגע ההיסוס שהמוח שוקל “להיכנס או לא”.
לשכונה? שאל.
כן, ענה הגבר, פתח את הדלת מלפנים והתיישב אני צריך לשכונה.
לא חגר מיד. קודם הניח את התרמיל על הברכיים, אז כאילו נזכר, חגר ופנה שוב קדימה. יוסי יצא לדרך.
כמה קילומטרים הראשונים כולם שתקו. האישה הביטה החוצה, אך יוסי קלט במראה את עיניה נמשכות אל הגבר מדי פעם. הגבר עצמו ישב ישר, ידיו נחות על התרמיל כאילו הוא עלול לברוח.
יוסי הדליק ברדיו שירים מהצד, אך אחרי דקה כיבה. המקום היה גם ככה צפוף מדי ממחשבות זרות. העדיף את הצליל של המנוע, הצמיגים, הנשימה.
הדרך היום בסדר, העיר, סתם להכניס אווירה יומיומית.
כן, ענה הגבר.
בהחלט, אישרה האישה, וקולה עלה בקצת, כאילו מונעת מעצמה להגיד יותר.
יוסי חשב לעצמו שהוא מקשיב פחות למילים, ויותר למה שלא נאמר. הפסקה אצל הגבר הייתה ארוכה יותר מרשלנות. אצל האישה כמו מי שבודקת היכן הקווים האדומים.
אחרי הגשר עקף את הבור כרגיל. מכונית טלטלה קלות, האישה חיבקה חזק את התיק.
אתה נוסע הרבה? פנתה פתאום אל הגבר מאחור.
הגבר הפנה פנים מעט,
לעיתים, ענה. תלוי.
ואתה… נעצרה לרגע, חיפשה אולי שם, אך שתקה. היית בשכונה לאחרונה?
יוסי הרגיש חום מתגבר באוטו, אף על פי שהחימום עבד רגיל. לא אהב כשהנוסעים בודקים זה את זו מולו ובמיוחד לא ברמזים.
מזמן, ענה. הוסיף בשקט, מביט אל הכביש: גדלתי שם.
האישה הביטה מטה, יוסי ראה במראה אצבעותיה עוברות על הרוכסן של התיק.
הוא נזכר בכלל שלו: לא להתערב. המבוגרים ידעו להסתדר לבד. אך כלל זה טוב עד שהאוויר במכונית נמתח לקראת פיצוץ ואז הנהג הופך לקיר.
ביציאה מהשדרה, הגבר שלף נייד, בדק וסגר. יוסי הבחין ברעד קטן באצבעות. לא מהקור.
איפה בדיוק? יוסי יוזם שיחה בטוחה, יש המון תחנות בשכונה.
ליד המועצה, ענה הגבר. חידוש מסמכים.
האישה הרימה את הראש.
מועצה? שאלה מהר מדי.
כן, עכשיו הסתובב עליו יותר, ויוסי ראה את הפרופיל אף גבעול, זיפים, ועיניים עייפות אני… בנוגע למגרש.
מגרש? חזרה אחריו, והפעם שמץ של כעס מרוסן.
הגבר הביט בה ישיר ובהבזק ראה שם הכרה. אך בלי שמחה. דומה לאדם שרואה פתאום תמונה שקווה שנעלמה לנצח.
אנחנו מכירים? שאל.
האישה עצמה עיניים קצרות.
לא תזכור אותי. וזה… בסדר.
יוסי הידק את אחיזתו בהגה. לא רצה לשבת באמצע של סיפור שיתפוצץ לחתיכות, אך אי אפשר היה לעצור באמצע הדרך. הקשיב לכל מילה, שידע: לפעמים לכך תלויות האם תתחייב קטסטרופה או תימנע.
תגידי, שאל הגבר, קולו חיוור אך חד. היכן…
בבית החולים, קטעתו, בעפולה. לפני עשר שנים.
הגבר מיד סובב ראשו לחלון. יוסי ראה שריר נדרך בלחי.
לא הייתי שם, אמר.
אתה היית. עונה בשקט. נכנסת. פעם אחת. ואז נעלמת.
ליוסי בערה הקריאה: “חלאס!”, אך מי הוא שיתערב? רק נהג, לא שוטר ולא קרוב משפחה. אבל באחריותו המושבים האלו.
תראי, הגבר דיבר שוב, הפעם בקור את מתבלבלת.
לא. הנידה בראשה. קוראים לך… כהן?
יוסי ראה בו רעד קטן, תשובה ברורה.
מאיפה לך?
קראתי בניירת, אמרה. אז. וגם עכשיו.
פתאום הבין אין זה מקרה. לא “העולם קטן”, משהו אחר. היא ידעה. הוא רק מתחיל לחשוד.
זכר, לא מזמן, דיברו בשכונה על מישהו שחזר, דורש לנכס אדמות. לא התעמק אז ענייני שלו מספיקים. עכשיו הבין.
הדרך שם נפתלה, הכביש טלאי על טלאי. המכונית זעה, והשיחה כל מילה מתחדדת.
אני לא מבין, אמר הגבר ונעצר. מי את?
האישה העיפה מבט במראה. יוסי ראה שם בקשה. לא עזרה, אלא פשוט שיהיה אדן להישען.
קוראים לי נועה, השיבה. אז הייתי אחות. במחלקת ילדים.
הגבר בלע רוק.
אז? שאל.
אז זה שאתה באת לילד קטן, ענתה נועה, אצבעותיה מלבינות על התיק. קראו לו תום. חתמת ויתור, ואז…
לא חתמתי על כלום, פסק.
יוסי ראה כיצד ידיו נצמדות למושב, כאילו רוצה לברוח.
חתמת. הפטירה. אני החזקתי את התיקיה. היה שם החתימה שלך, רח׳ הכרם 14.
מספיק. מילת הגבר בקול כזה שגם החימום נעשה רם.
יוסי קיבל החלטה; בחר מקום לעצור, חניית אוטובוס ישנה בצפון, שאפשר להוריד בפינה בלי להפריע.
ננוח דקה, אמר רגוע. יש מקום.
למה? שאל הגבר.
כי שניכם מדברים כאילו אני לא מסיע בני אדם, ענה בשקט. וגם את עצמי.
האט, סטה הצידה, לחץ בלם יד. לא כיבה את המנוע לא קרה כלום, ואפשר להמשיך מתי שרוצים. בתוך המכונית שמעו את ההקלקות של החימום.
אני לא מכריח איש לרדת, אמר בלא להביט. אבל שיחה כזו עדיף כשעומדים. אני לא שופט, רק צריך להביא אתכם בשלום.
נועה שתקה. הגבר הביט למטה על הלוח.
יוסי פנה אליו.
שאלה אחת: אתה באמת לא זוכר, או מעדיף לשכוח?
הגבר חשב, ואז הסיר ידיים מהתרמיל כאילו שחרר משהו בפנים.
את הבית חולים אני זוכר, אמר חרישית, לא את כל זה. הייתה לי אז… אישה. לידה קשה. סיפרו לי שהילד… לא שרד.
נועה עצרה נשימתה.
זה לא נכון, השיבה. ומיד הוסיפה, כמתנצלת, לא ידעתי למה סיפרו. הייתי אחות צעירה, לא הסבירו. רק ראיתי בניירות.
הגבר הרים פניו.
את רומזת שהילד שלי… לא העז להשלים.
אני אומרת שתום נשאר, אמרה חרישית. אימצו אותו. הייתה בירוקרטיה משונה. ניסיתי לחקור, אבל סתמו לי פה. עזבתי אחרי שנה.
יוסי ישב ברגוע. חרה לו, שוב, עד כמה בישראל “אמרו לא אמת” זה גורל של מישהו אחר. אבלכעס לא עוזר עכשיו.
למה עכשיו? שאל הגבר, באוטו הזה?
נועה בחנה את ידיה.
כי שלחת בקשה למגרש, הסבירה. הבית ברח׳ הכרם תום גר שם. בן עשרים כבר. הוא חושב שאתה אף אחד. המועצה הזמינה אותך, התחלתי להתגלגל אמת ישנה. קלטתי שזה חייב להתברר.
הבין יוסי: לִפְגֹּש כללים שנופלים, לא תכנון כי “אסור”, אלא סכנה ממשית שקריסה פה תפגע בכולם. ובכל זאת, הדרך מביאה צמתים שאי אפשר לעקוף.
הגבר רכן קדימה, לוחש:
הוא…. בסדר?
נועה הנהנה.
עובד בנגריה. לא שותה. למד קורס, הפסיק. יש לו אמא חורגת, דודה דינה. הוא אוהב אותה.
הגבר מחה את פניו ביד הסירה השעון.
אני לא יכול להיכנס פתאום, “שלום, אני אבא שלך”, לחש, אם זה נכון.
אני לא מבקשת, ענתה נועה. רק אל תעשה כאילו זה בסך הכול מקרקעין.
יוסי החליט: תן להם שוב לבחור. לא לדחוף, לא לעכב.
תקשיבו, אמר. יש עוד ארבעים דקות עד השכונה. תרצו, תתפצלו אחר־כך. תרצו תמשיכו לדבר. רק אל תשברו זה את זו לא במכונית שלי.
הגבר הנהן.
נועה הנהנה גם היא.
יוסי הסיר בלם, החזיר את הטויוטה אל הכביש. גלגלים משתפשפים בכורכר, אחר כך שוב אספלט. שקט ירד במכונית, לא ריק אלא כזה שכל אחד שומע רק את עצמו.
כמה קילומטרים אחר כך, שלף הגבר את הטלפון.
יש לך את המספר שלו? שאל מבלי להסתכל.
נועה היססה.
כן, הודתה. אבל לא בטוחה שמותר לי.
גם אני לא בטוח שמותר לי על המגרש, אמר הגבר. תעשי ככה: תני לי, אני אשלח הודעה, לא עם שם. אבקש להיפגש. אם יסרב אני עוזב.
נועה הביטה בחלון. אז שלפה פנקס, כתבה על דף חדש, תלשה בעדינות, החזיקה ביד.
אתה מבטיח שלא תבוא אליו הביתה? שאלה.
מבטיח.
העבירה את הדף. הוא לקח בשני אצבעות, תחב לכיס, סגר רוכסן.
יוסי ראה שהנהיגה לפעמים עוסקת לא רק בקילומטרים אלא בלאפשר לאנשים לבחור נכון גם על השוליים.
בכניסה לשכונה, תנועה סואנת, מכוניות נדחקות, עצבנות. יוסי שומר מרחק. הגבר מתוח. נועה עוקבת אחרי השלטים, מתבוננת בכך שתוכל לצאת ולהעלם בגוף הרחוב.
פה, ליד הסופר פארם, תודה, אמרה.
יוסי אותת, עצר ליד התחנה. נועה פתחה דלת, רגע לפני יציאה התכופפה.
אני לא יודעת איך זה ייגמר, אמרה. לא רוצה להרגיש אשמה, אבל לא יכולה יותר לשתוק.
הגבר הביט בה.
אם את טועה הרסת לי את החיים.
אם אני לא כבר חיית הרוסים, רק לא ידעת, ענתה. סליחה.
יצאה, סגרה דלת, הלכה בלי להביט.
יוסי חיכה עד שהתרחקה, ואז המשיך.
למועצה, הזכיר הגבר.
יודע.
נסעו עוד כמה רחובות. ליד מבנה המועצה עצר. הגבר התעכב, הביט בידיו, שלף את המספר, הסתכל בו.
נדמה לך שכדאי? שאל, לא מרים עיניים.
יוסי סלד מייעוץ בנושאים כאלה, אבל שתיקה עכשיו הייתה פחדנות.
דעתי, אמר אט אט, אם תיכנס כמו שצריך נכס, תקבל דף, תאבד שקט. אם תבוא כאדם שרוצה להבין אולי לא תקבל שום דבר מיד, אבל לא תאבד את עצמך. הבחירה שלך.
הגבר הנהן, תחב את הדף, פתח דלת.
תודה, אמר.
יוסי עקב אחריו מהחלון. הגבר הלך נכנס בשער, בנחישות רגישה, עצר רגע, נשם, ורק אז נכנס.
יוסי הפנה את הרכב ונסע בחזרה לצומת. המחברת גלשה מהמקום, סידר אותה באדישות. הראש היה כבד אך בו זמנית קל. מחר יבוא שוב למסלול הזה: שוב פנים, שוב שתיקות. ושוב ישאל: “לשכונה?”
אבל הפעם ידע לפעמים עולים למכונית לא רק אנשים, אלא השנים שלא סופרו. והתפקיד שלו להביא את הנוסעים עד המקום בו אפשר עוד לעצור ולהגיד את העיקר לא רק בדרך, גם בחיים.
