אל שכונה
אבישי בן-יוסי עצר את הטויוטה הקטנה שלו ליד המכולת בפיצול הדרכים, והמנוע המשיך לרטוט ברכות. זה היה הכי נוח: הנוסעים מגיעים במהירות, נכנסים, והחימום לא מספיק להתקרר. הוא לא איבד קצב. על הלוח הקדמי הייתה מונחת מחברת חשבון עם לוח זמני הנסיעות, ליד עט ומטבעות בתוך כוס חד־פעמית. הוא אף פעם לא קרא לזה עבודה, גם אם בפועל זה בדיוק מה שהיה: לקחת למושב בשכונת הגאולה את מי שאוטובוס לא נוח לו או לא משתלם.
הוא הכיר את הדרך כמעט עם העיניים עצומות. אחרי הגשר מהמורה ימינה, שאפשר לעקוף מצד שמאל בהיעדר תנועה. לצד שורת הברושים תמרור עקום שכבר נראה לילה כמו דמות. לקראת השכונה פנייה למשק ישן, שממנו תמיד נהיה ריח טחוב מהואדי הסמוך. את הפנים של הנוסעים גם הכיר. היו שעלו פעם בשבוע, והיו כאלה שבכל יום. היו כאלה שאמרו כלום, והיו ששפכו הכול, כאילו בנסיעה קל יותר.
אבישי בן-יוסי לא ראה בעצמו פסיכולוג. הוא הקשיב, הנהן, ענה קצר כששאלו אותו. בגילו כל מילה מיותרת נהיית ייאוש מבוזבז. הוא אהב את הפשטות: העלה הוריד חזר. ובכל זאת, כבר מזמן הבין שהדרך גורמת לאנשים להיפתח, והנהג הופך עד עד שאין לו זכות לכתוב את הדוח.
אישה במעיל פוך בהיר, בסביבות הארבעים, עם תיק צד, התקרבה אל הרכב. הוא ראה אותה כמה פעמים, אך שמה לא נחרת.
עד השכונה? שאל בלי להסתובב, רק מבט מן הצד.
עד השכונה, השיבה וישבה מאחור בימין. לי לגאולה, ליד הברושים.
הוא רשם בליבו איך בזהירות סגרה את הדלת, כאילו שמרה על שקט. את התיק הניחה על ברכיה, חגורת בטיחות רכסה מיד. מהסוג שלא מתווכח על המחיר ולא מבקש “קצת להקפיץ מעבר”.
בעודו ממתין לנוסע השני, סידר בטבעיות מראות, יישר את מצלמת הדרכים שהתחילה להתפרק כבר שנה שלישית ורק בקפיצות נופלת. במחברת ליום הזה היו שתי נסיעות, וזו הראשונה. רצה להספיק לחזור עד צהריים: בבית צריך להביא מים מהברזייה, וגם הברך מתחילה לכאוב כשמתיישבים יותר מדי.
מימין למכולת התקרב גבר. גבוה, מעיל כהה, תרמיל קטן. פסע במהירות כאילו מאחר, ואז האט רגע, הביט לחלון האחורי ועמד לשנייה.
אבישי קלט את הרגע ההוא: לא פחד, לא שמחה השהייה הזו כשהמוח ביום של חלום.
לשכונה? שאל שוב.
כן, ענה הגבר ופתח את הדלת הקדמית. למושב.
לא שם חגורה מיד. קודם הניח את התרמיל על הברכיים, ואחר רק משכו ורכס. אבישי פנה לדרך.
בכמה הקילומטרים הראשונים שקט מילא את הרכב. האישה מאחור הביטה החוצה, אבל אבישי הבחין במראה לפעמים איך מבטה מיטלטל קדימה. הגבר הביט ישר, החזיק בתרמיל כאילו הוא עלול להיעלם.
אבישי הדליק רדיו על ווליום נמוך, כיבה אחרי רגע. המוזיקה הפריעה גם כך צופף במכונית ממחשבות זרות. העדיף לשמוע מנוע, גלגלים, נשימה.
הכביש היום בסדר, העיר, רק להציב שגרה.
כן, ענה הגבר.
בהחלט, האישה הצטרפה, קולה קצת גבוה מדי בשביל מילה כזו.
אבישי קלט שהוא מאזין פחות למילים, יותר לשתיקות. השתיקה של הגבר ארוכה משלוות נפש. של האישה כשל מישהי שבוררת בזהירות מה מותר ומה לא.
אחרי הגשר עקף את הבור כרגיל. הרכב היטלטל, האישה חבקה חזק יותר את התיק.
אתם נוסעים פה הרבה? שאלה פתאום, לא לנהג אלא לגבר.
הגבר החזיר את הראש קצת, לא לגמרי.
עניינים, אמר. לפעמים.
ואתה נתקעה רגע, כנראה רצתה להגיד שם לא אמרה. הרבה זמן לא היית במושב?
אבישי הרגיש את החום גואה, אף על פי שהחימום בפעולה קבועה. הוא לא אהב כשמתחילים לברר חיים מולו, במיוחד בדרך מרומזת.
מזמן, ענה הגבר. ואז, בלי להביט: נולדתי שם.
הגברת מאחור נשמה פתאום. אבישי ראה במראה איך הניחה מבט לתיקה, אצבעותיה לקו ברוכסן מבלי לפתוח.
זכר את הכלל הפרטי: לא להתערב. אנשים בוגרים, יסתדרו. כלל שמחזיק עד שמורגש ברכב שמישהו עומד להישבר. אז הנהג נהיה כמו קיר מחזיק את הרכב ואת הרוח שנוסעת בו.
ביציאה לשורת הברושים, שלף הגבר טלפון, הביט, והחזיר. אבישי הבחין שאצבעותיו רועדות, לא מהקור חם היה בפנים.
איפה בדיוק? שאל אבישי, בניסיון להחזיר לקרקע. במושב יש לא מעט תחנות.
לי למזכירות, אמר האיש. ניירת.
האישה הרימה ראש.
למזכירות? חזרה מיד, בקול מוגזם.
כן, הסתובב סוף סוף חצי, ופרופיל עייף נגלה לאבישי. אני על מגרש.
מגרש? צידדה בשאלה, וצבע קל של זעם הודחק בקולה.
המבט שלו פגש את עיניה, לא בשמחה. כמו לראות תמונה ישנה מעל הקיר שקיוו שנשרפה.
מכירים? שאל.
האישה עצמה עין לשנייה.
אתה לא זוכר אותי, אמרה. זה בסדר.
אבישי הידק אגרוף על ההגה. לא רצה להיות בין שני אנשים שיחה שעלולה להפוך לאסון. לעצור באמצע זה לא אופציה. שומר קצב, מתבונן, מקשיב לכל מילה שמא תתערבב ברכב איזה שבר מתקרב.
תגיד, הגבר לפתע חצי לחש הכרנו…
בבית החולים, קטעתו בשקט. ב”מאיר”. עשר שנים עברו.
הגבר הפנה עצמו אל החלון. הלחי שלו קפצה לאבישי.
לא הייתי שם, התעקש.
היית, האישה לא הרימה קול, אך כל מילה כאילו נפלה כבד. הגעת. פעם. נעלמת.
אבישי כמעט לוחש לחשוש, “בשקט”. אבל לא תפקידו. הוא נהג, לא שוטר, לא משפחה. למרות זאת, הוא אחראי למה שקורה בתא.
אולי הגבר מנסה בעדינות להתחמק טעות בזיהוי.
לא, הניעה בראשה. השם שלך כהן?
הגבר רעד קלות מספיק להרגיש.
איך ידעת? שאל.
ראיתי בתיקיות, השיבה. אז. ועכשיו, במקרה.
גם אבישי כבר קלט זה לא מפגש מקרי. לא “העולם קטן”, משהו אחר. היא ידעה מי הוא; הוא לא, רק מתחיל להבין.
זכר איך שמעו לא מזמן במושב על העברת בעלות, על מישהו שמבקש לחזור. לא שפך מרץ לברר די לו במעשיו. אבל הדברים צצו ברור.
הכביש נגע גלים טלאים; הרכב ניתר פה ושם, והשיחה נעשתה חדה עוד יותר, כל מילה פוגעת כאילו הייתה מהמורה.
מי את? שואל לאט.
האישה הביטה דרך המראה, פונה במבט לאבישי. בקשה לא עזרה, רק שיחזיק הגה ושקט.
נעה, מציגה עצמה, אז הייתי אחות במחלקת ילדים.
הגרון של האיש נגדע.
אז מה?
אז באת לילד, אמרה ברכות אך בידה נראתה אחיזה בלבן לדניאל. חתמת סירוב. ואחר כך…
לא חתמתי, קטע בפתאומיות.
אבישי ראה איך אצבעותיו לופתות חגורת בטיחות, רוצה לעקור, אך עוצר.
חתמת, לא נסוגה. אני החזקתי את התיק, חתימתך שם, וגם כתובת. מושב, רח הכרם…
די, חתך, אפילו המנוע החריש אז.
אבישי הבין הם עומדים לחצות גבול. מרגע זה לא משנה מי צודק. משנה מה יהיה פה פיצוץ, והוא אמור להעמיד פנים שאינו חלק.
בחר מקום עצירה מראש, מגרש עם סככה עקומה משמאל. כאן אפשר להחנות בלי להפריע.
נעצור כאן רגע, הודיע. יש פה שוליים מרווחות.
למה? הגבר הופתע.
כי אתם מדברים כאילו שכחתם שאני מסיע אנשים חיים, ענה בקור רוח וגם את עצמי.
הוא הפעיל איתות, גלגל לשוליים, בלם. המנוע המשיך, שלא יתקרר ויאפשר בריחה אם נצטרך. ברכב שמעת רק מתק תק של החימום.
לא מכריח לצאת, הדף קדימה. אבל אם זה שיחה כזו, טוב יותר כשהרכב עומד. ואל תשכחו אני לא שופט, בסך הכול נהג. מעליי רק להביא אתכם בשלום.
נעה שתקה. הגבר בהה בלוח.
אבישי פנה:
תגיד, ישיר אתה באמת לא זוכר בית חולים וחתימה או לא רוצה?
פיו סגור, שקט ארוך. אז שחרר אגרוף מהתרמיל, כמו פתח מקום עמוק בפנים.
אני זוכר את בית החולים, לבסוף בשקט, לא זוכר סיפור כזה. הייתה לי אז אישה. לידה. הכול הסתבך. אמרו שהילד לא שרד.
נעה נשמה בכאב.
שיקרו, אמרה כמעט מתנצלת, לא ידעתי מי ואיך. הייתי רק אחות מתחילה, לא נתנו לי לשאול. רק ראיתי ניירת.
הגבר הביט בה.
כלומר, את טוענת שהבן שלי
אני אומרת שהוא שרד, ענתה. העבירו אותו לאימוץ בחסות הרבה חשדות. אחרכך ניסיתי לברר, סגרו אותי. עזבתי אחרי שנה.
אבישי לא זז. הרגיש הר געש פנימי מול חוסר אחריות זרה, איך “שקר” הופך גורל במציאות. עכשיו אין טעם לכעוס.
למה לספר פה, עכשיו? שאל.
נעה שלפה ידהן.
כי ביקשת להחזיר מגרש, השיבה. ברח הכרם דניאל גר שם. הוא בן עשרים. חושב שאתה זר. ואם תבוא למזכירות ייצא הכול. ראיתי את שמך והבנתי שאתה זה שעלול…
להרוס? גיחך, בלי שמץ שמחה. לא ידעתי מאומה.
לא רציתי שתיפגשו במסדרון, בצריחה, מול אחרים. הבאתי אותך, שתדע מראש, שאולי תשקול.
אבישי הבין זה מפגש אסור לא כי “מותר-אסור”, אלא כי הורס קירות פנימיים. ובכל זאת הוא נופל, כמו הבור אחר הגשר: יודעים, אפשר לעקוף, אבל הדרך עוברת ליד.
הגבר הביט זמן רב קדימה.
הוא בריא? לחש.
נעה הנהנה.
עובד בבית מלאכה, לא שותה, למד קצת בטכנולוגי ואז הפסיק. יש לו אם מאמצת, דינה. אישה טובה. הוא אוהב אותה.
הגבר עצם עיניים, עבר אצבע על הפנים. על פרק ידו בלטה שארית חיוורון של שעון שרק זה עתה פשט.
אי אפשר לבוא פתאום, “אני אבא שלך”, אמר. גם אם אמת.
אינך צריך, ענתה ברוך. רק אל תעשה כאילו המגרש הוא כמה ניירות.
אבישי חש עת להחזיר להם בחירה. לא דוחף, לא בולם מסמן מסגרת.
תראו, קבע. עוד ארבעים דקות ואנחנו בשכונה. אחרי זה תחליטו איך להמשיך. תדברו, תתחלפו טלפונים. רק כל עוד אני נהג, אל תשברו. נסכים?
הגבר הנהן.
נעה הנהנה גם כן.
אבישי שיחרר בלם יד, וחזר לכביש. גלגלי המכונית חרקו על חצץ ואז שבים לאספלט. השקט ברכב נהיה עמוק, לא ריק שקט שכל אחד שומע בו את ליבו.
אחרי קילומטרים אחדים, שלף האיש שוב את הטלפון.
יש לך את המספר שלו? לא הופנה מבטו.
נעה היססה.
כן, ענתה. לא בטוחה שמותר לי.
גם אני לא בטוח שאני זכאי למגרש, השיב. בואי את תיתני לי, ואני אכתוב קודם, בלי שם. אשאל אם מוכן להיפגש. אם לא, אעלם.
נעה הביטה החוצה, ואז שלפה פנקס, עט. פתחה עמוד חדש, כתבה מספר, תלשה בדייקנות. החזיקה ברפרוף.
תבטיח שלא תיכנס לביתו, מבקשת.
מבטיח, ענה.
העבירה את הדף קדימה, הגבר תפס באצבעות, קיפל לכיס וסגר הריצרץ.
אבישי הביט קדימה, מרגיש תזוזה של משהו עיקש בתוכו. חשב שזה עניין מסע בפועל גילה לפעמים מסע הוא הזימון לאפשר למישהו לא לעשות שטות בדרך.
בכניסה לשכונה נקלעו לעומס. רכבים נדחקו לרמזור, צפירות וחוסר סבלנות, ואבישי שמר רווח. הגבר בישיבה מתוחה, נעה סקרה שלטים כאילו מחפשת את המקום לשוב ולהיות רק אישה, לא אמת מסעיבת.
אפשר כאן, ליד בית המרקחת, ביקשה.
איתת, בלם בצד. נעה פתחה את הדלת, ובעודה יוצאת, הקדימה ליטה קדימה:
לא יודעת איך זה ייגמר, אמרה בשקט. לא רוצה להיות אשמה. אבל נשבר לי להשתוקק.
הגבר הביט בה.
אם את טועה, הרסת את חיי, אמר.
ואם צדקתי כבר אתה חי בהרוסה, רק לא ידעת, ענתה, חלשה. סליחה.
ירדה אל הרחוב, פניה ישרות. אבישי המתין שתתרחק והרקיע הלאה.
לי למזכירות, הזכיר הגבר.
כן, ענה בקצרה.
עוד מספר רחובות. בבניין העיריה עצר בכניסה. הגבר לא מיהר לצאת. הביט בידיו, שלף את הדף, בחן את ספרות הטלפון.
אתה חושב, שכדאי? שאל לפתע.
אבישי לא אהב ייעוץ בעניינים כאלה, אבל בחר שלא לשתוק:
אני חושב, אמר באיטיות, שאם תיכנס רק למגרש, תצא עם טופס ועם חוסר שקט. אם תיכנס כאדם שמבקש תשובה, אולי לא תקבל דבר אבל תישאר אדם. אתה מחליט.
הגבר קיפל, תחב לכיס, פתח לבסוף דלת.
תודה, מלמל ויצא.
אבישי הביט. האיש הלך לכניסה לאט, ומהוסס, כמי שלומד שוב איך להתקדם. נעצר אצל הדלתות, נשם עמוק, ואז נכנס.
אבישי הסיט את ההגה לכיוון הפנייה, סידר את המחברת שנפלה. הראש כבד, אבל לא נטוש. ידע שמחר שוב ירוץ המסלול, שוב יפגוש פנים, שאלות, שתיקות. ושוב ישאל “עד השכונה?”
רק עכשיו ידע לפעמים לא נוסעים ברכבו סתם נוסעים; יש מי שמוביל בתוכו שנים של שתיקה. ותפקידו להביא אותם כך, שתהיה להם עוד הזדמנות להגיד את הדבר החשוב, לא על מהמורה ולא על מהירות.
