אל השכונה
דוד בר-אל עצר את הסובארו הלבנה שלו ליד המכולת בקצה הצומת, ולא כיבה את המנוע. ככה היה לו הכי נוח: אנשים קופצים לרכב מהר-מהר, נכנסים לפני שהחימום מספיק להתקרר, והוא לא מאבד קצב. על הדשבורד נח מחברת עם משבצות ובה רשימת נסיעות, לידה עט והמון שקלים קטן בכוס חד-פעמית. הוא אף פעם לא כינה את זה “עבודה”, אבל ברור שזה היהלהסיע מיישוב קטן אחרי העיר את מי שהאוטובוס שלהם לא מסתדר, או למי שהנסיעה יקרה מדי.
הדרך הייתה לו כמו נשיפה. אחרי הגשרבור מימין שעדיף לעקוף על קו ההפוך, אם אין באים ממול. מעבר ליערוןתמרור עקום, שבחשכה נראה כמו בנאדם. מיד לפני השכונהפנייה לחווה הישנה, ששם תמיד מריח טחב מהביצות. וגם את הפרצופים כבר זיהה. יש כאלה שבאים פעם בשבוע, יש כל בוקר. יש ששותקים, יש שפשוט חייבים לספר הכול, כאילו ברכב קל יותר.
דוד בר-אל לא ראה בעצמו פסיכולוג. הוא הקשיב, הנהן, ענה במילים קצרות כששאלו אותו משהו. בגיל שלו, יותר מדי מילים מתורגמות מהר לעייפות. היה בו סיפוק בפשטות: הסעתהורדתחזרת. ובכל זאת, ידע מזמן שדרך עושה אנשים גלויים יותר, והנהג הופך לעד. עד שאין לו רשות חתימה.
אל הרכב ניגשה אישה במעיל פוך בהיר, בסביבות הארבעים, עם תיק על הכתף. ראה אותה פעמיים, אבל שם לא נרשם.
לשכונה? הוא שאל בלי להסתובב, רק בזווית.
לשכונה, היא ענתה והתיישבה מאחור מימין. ליישוב, “האורנים”.
הוא סימן לעצמו איך נזהרה לסגור דלתכמו שמפחדים להרעיש. תיק על הברכיים, חגורה ננעלה מיד. כאלה לא מתווכחות על המחיר ולא מבקשות “רק לזרוק אותי עוד קצת”.
בעוד דוד ממתין לנוסע נוסף, הוא סתם סידר מראות, תקן מצלמת דרך שכבר שלוש שנים עושה לו בושות עם כל קפיצה. לשני הסבבים שלו היום סומן שזה הראשון, והוא רצה להיות בבית בצהריים: להעלות מים מהברז שבחוץ, וגם הברך קצת כואבת מישיבה ממושכת.
משמאל למכולת התגלה גבר גבוה, מעיל כהה ותרמיל קטן. הלך מהר, נראה שממהר, אך בדיוק אז האט, הסתכל דרך החלון האחורי ונעמד לרגע.
דוד הרגיש את זה מידלא פחד, לא שמחה, אלא מהלך שהשתהה, כשהמוח בוחר מסלול.
לשכונה? הוא חזר.
כן, פתח הגבר את הדלת הקדמית וישב לידו. ליישוב.
לא חגורה מיד. קודם סידר את התרמיל על הברכיים, ואז נזכר, סגר חגורה. דוד התחיל לנסוע.
שקט של קילומטרים ראשונים. האישה מאחור מביטה דרך החלון, אבל דוד קולט במראה שלהפה, איך מדי פעם הגניבה מבטים לאיש בחזית. הוא עצמו מסתכל ישר, ידיים מהודקות לתרמיל כאילו תיכף יברח.
דוד הדליק רדיו בלחש, אבל מהר כיבהכאן מוזיקה רק מפריעה: גם ככה כבר צפוף במחשבות זרות. הוא העדיף את רחש המנוע, הצמיגים, נשימתו.
הכביש בסדר היום, הוא אמר, רק שיהיה משהו “נורמלי”.
כן, ענה האיש.
בהחלט, הצטרפה האישה, אבל קולה היה דק מדי למילה כזו.
דוד קלט שהוא כבר לא מקשיב, אלא מחכה להפסקות. אצל האיש ארוכה מדי בשביל אדישות; אצל האישהמחשבת מה מותר להגיד ומה בשום אופן לא.
אחרי הגשר הוא עקף את הבור כמו תמיד. האוטו היטלטל קלות, והאישה חיבקה את התיק חזק יותר.
אתה נוסע הרבה? שאלה פתאום, לא את הנהג אלא את האיש.
האיש הסתובב טיפה, אך לא עד הסוף.
עניינים, אמר. לפעמים.
ואתה האישה נבלעה, כמו חיפשה שם, התחרטה. מזמן לא היית ביישוב?
דוד הרגיש שהחימום ברכב עלה, למרות שטמפרטורת החימום נשארה. הוא דווקא שנא כשהנוסעים מתחילים בירור הדדי מולו. בייחוד כשהם מתחילים בעקיפין.
הרבה זמן, האיש ענה. והוסיף, בוהה בכביש, אני גדלתי שם.
האישה מאחור נשפה חרישית. במראה ראה איך הורידה מבט לתיק, רוכסת אצבעות במתיחות על הרוכסן בלי לפתוח.
הוא נזכר בכלל הברזל: לא להתערב. בוגריםיסתדרו לבד. אבל זה רק נוח כל עוד לא מרגיש שמתפוצץ. כשזה קורה, הנהג פתאום לא רק ההגההוא הקיר.
כשיצאו מהיערון האיש שלף טלפון, הסתכל, החזיר. דוד הבחין באצבעות רועדותלא מקור.
לאן בדיוק? שינס דוד אומץ. ביישוב מלא תחנות.
לעירייה, ענה האיש. מסמכים.
האישה הרימה ראש.
לעירייה? עשתה שימוש בלחיצה מיותרת מדי.
כן, הפעם פנה האיש יותר אליה, ודוד קלט את הפרופיל שלו. אף שבור, זקן בן יומו, עיניים צלולות־עייפות. ענייני קרקע.
קרקע? היא שוב חזרה, ועכשיו בקולה כבר היה משהו כעוס, אבל מושתק.
האיש עכשיו כבר מביט בה ישירות, והיה שם מבט של מישהו שרואה תמונה ישנה שלא אמורה הייתה להישאר.
אנחנו מכירים? שאל.
האישה עצמה עיניים לשנייה.
אתה לא זוכר אותי, אמרה. וזה מקובל.
דוד הידק אצבעות אל ההגה. הוא לא רצה להיות בעין הסערה שבעוד רגע הופכת לאסון. אבל לעצור באמצע, אי אפשר.
תגיד, האיש דיבר שקט אבל הקול התקשה, נפגשנו איפשהו
בבית החולים, קטע אותו האישה. בבית החולים האזורי. לפני עשר שנים.
הוא הסתובב מיד לחלון, דוד ראה לחי נוקשת.
לא הייתי שם, ענה.
היית, לא הקימה קולה, אך כל מילה נפלה במשקל כבד. באת. פעם אחת. ונעלמת.
דוד ממש רצה להגיד “חלאס”. אבל לא היה לו מנדט. בסוף, מה הוא? נהג.
תראי, האיש חזר אליה. את בטח מתבלבלת.
לא, היא פשוט הנידה בראשה. שם המשפחה שלך קופרמן?
דוד הבחין ברעד קל אצל האיש. מספיק שזה הספיק לתשובה.
מאיפה את יודעת? לחש האיש.
המסמכים, ענתה. גם אז וגם עכשיו.
דוד הבין שזו לא “פגישה מקרית”. לא במקרה. האישה ידעה מי הוא, האיש כנראה כבר מבין.
נזכר בשיחות ביישוב לפני שבועיים על מישהו שפתאום הופיע, דורש קרקע שלא ברור היא באמת שלו. לא שהוא התענייןמספיק לו הבעיות שלו. אבל עכשיו, זה צף.
הכביש נהיה גלגל. טלאי אספלט שחלקם רעועים. הרכב רעד, והדברים הקשים קפצו בתוכו.
אני לא מבין, האיש עכשיו איטי. מי את?
היא הביטה במראה, דוד פגש מבטה. היה שם משהו של בבקשה, לא עזרהיותר סתם תחזיק אותנו רגע.
קוראים לי נעמה, אמרה. אז עוד הייתי אחות. מחלקת ילדים.
הוא בלע רוק.
ואז? שאל.
ואז באת לבקר, אמרה ולא רעדה, אך הפרקים בפרקי היד שלה הלבינו. ילד בשם תומר. חתמת על ויתור. ואז
לא חתמתי על כלום! חתך מיד.
דוד ראה את האגרוף הכפוף על החגורהכאילו תיכף ילבש רגליים.
חתמת, לא נסוגה נעמה. אני החזקתי את התיק. הייתה שם חתימה שלך, וכתובתיישוב, רחוב השקד, בית
די, האיש חתך. מילה שבקולה אפילו המנוע נהיה רועש.
דוד הבין שזה גבול. ומכאןלא משנה מי צודק. הרכב יהפוך לזירת אסון, והוא יאלץ לשחק אותה עיוור.
הוא כבר מראש תכנן לעצור בתחנה הישנה, תריס הרוס. פניו לשוליים.
אני עוצר רגע, אמר. יש פה מקום.
למה? האיש הופתע.
כי אתם מדברים כאילו שכחתם שיש פה אנשים, קולו של דוד שקט, בלי איום. כולל אותי.
אותת, משך לשוליים, בלם. לא סגר מנועשלא יתקרר ושיוכל להימלט אם צריך. פתאום הרגישים רק קפיצות החימום.
לא מכריח לצאת, הודיע, מביט קדימה. אבל אם יש לכם מה לברר, עדיף בעמידה. ואגב, אני נהג, לא שופט. התפקיד שלי להשאיר אתכם שלמים.
נעמה שתקה. האיש מביט בלוח, כאילו שם התשובות.
שאלה אחת, דוד פונה אליו. באמת לא זוכר את בית החולים? או לא רוצה לזכור?
ההוא שתיקה ארוכה. ואז שיחרר לאט ידיים מהתרמיל, כאילו עזב משהו עמוק.
אני זוכר את בית החולים, לחש. אבל בלי סיפור כזה. אז אשתי הייתה שם. לידה. הסתבך. אמרו לי שהילד שלא נשאר בחיים.
נעמה קפצה נשימה.
לא אמרו לך אמת, קולה רך ומהוסס. גם אני לא יודעת מי ולמה. הייתי הכי זוטרה. רק ראיתי מסמכים.
הוא הרים עיניים.
את רומזת שהילד הוא לא המשיך.
הילד חי, ענתה חלש. לקחו אותו. משהו היה לא שגרתי שם באימוץ. ניסיתי לברר, אמרו לי לא להתעסק. אחרי שנה עזבתי.
דוד לא זז. בתוך תוכו בער כעס על איך חיים שלמים נמעכים במצעד של “שיקרו לי”. אבל חוסר מזג לא יועיל כאן.
למה את מספרת לי תוך כדי נסיעה? הוא שאל.
נעמה בחנה ידיה.
כי ביקשתם קבלת קרקע, ענתה. הבית בשקד תומר גר שם. עשרים. הוא חושב שאתה זר. ואם תצוץ, כל העסק נחשף. קראתי את השםהבנתי שאתה-זה שיכול
להרוס? הוא זעף. לא ידעתי כלום.
אני לא רוצה שתיפגשו ככה, לחשה. במסדרון, בצעקות מול אנשים. באתי רק להזהיר. שתחשוב.
דוד הבין: זו הפגישה שאסור לה לקרות. כי היא שוברת כל מה שידעת מתמיד. ובכל זאת, היא מתרחשתכמו הבור ידוע אחרי הגשר. אפשר להיזהר, אולי לעקוף, אבל המסע עובר תמיד קרוב מדי.
הוא הביט החלטי החוצה דקות, ואז שאל, כמעט בלחש:
הוא בסדר? תומר?
נעמה הנהנה.
עובד בנגריה. לא שותה. למד מקצוע, עזב באמצע. יש לו אמא מאמצת, רותי. טובה. הוא אוהב אותה.
הגבר כיסה עיניים בידו. דוד קלט קו לבן בשורש כף הידכנראה רק הוריד לפני רגע את השעון.
אני לא יכול לבוא פתאום ולהגיד “אני אבא שלך”, אמר. אפילו אם זה נכון.
לא ביקשתי, אמרה. רק אל תעשה כאילו זה עוד ניירת.
דוד הרגיש שהגיע הזמן להחזיר להם שליטה. לא לדחוף, לא להחזיקרק לסמן גדר.
תקשיבו, אמר. עד העיר עוד ארבעים דקות. שם תחליטו. תמשיכו, תחליפו טלפון, תיפרדו. אבל אנילא אמשיך נסיעה אם תתחילו לשבור הכול. סגור?
הם הנהנו, בלי להסתכל.
דוד שיחרר ברייק, יצא בזהירות לכביש. הגלגלים רחשים על חצץ, ואז שוב אספלט. בפנים שקט, אבל לא ריקשקט כזה שכל אחד שומע את נפשו.
אחרי כמה קילומטרים האיש שלף שוב נייד.
יש לך את המספר שלו? שאל בלי להסתובב.
נעמה התלבטה.
יש לי, אמרה. לא בטוחה שמותר לי.
אני לא בטוח שמותר לי קרקע, ענה. ככה: את תתני לי, אני קודם אשלח הודעה. בלי שם, אשאל אם מוכן להיפגש. אם לאאני פורש.
נעמה הביטה החוצה כאילו שם אולי תהיה תשובה. אחרי רגע שלפה פתק, כתבה, קרעה מהבלוק. שמרה את הדף ביד, לא ישר העבירה.
אתה מבטיח שלא תפתיע אותו בבית? שאלה.
מבטיח, ענה.
העבירה את הדף קדימה. הוא לקח בעדינות, הכניס לכיס, רוכסן עד הסוף.
דוד השגיח בדרך וחש בתוכו משהו משתנה. כל הזמן חשב שהתפקיד הוא להסיע. מתברר שלפעמים זה הרבה יותרזה לאפשר לאנשים לא ללכת לאיבוד במהירות.
בהגעה לעיר כבר היו בפקק. רכבים מנסים לעקוף, צפירה פה ושם. דוד שומר מרחק. האיש יושב דרוך, גב ישר אבל כתפיים תפוסות. מאחור, נעמה עוקבת אחרי שלטיםכאילו בוחרת מקום להפוך שוב לאדם רגיל, לא סוד מהלך.
פה תוריד אותי, היא אמרה כשראתה בית המרקחת בפינה.
אותת, עצר. היא פתחה דלת, התכופפה קדימה רגע לפני הירידה.
אין לי מושג איך זה ייגמר, אמרה בשקט. אני לא רוצה להיות אשמה. אבל דיי לשתוק.
הוא הביט בה.
אם טעית, הרסת לי, אמר.
אם לאהחיים שלך כבר הרוסים, שפשוט לא ידעת, ענתה. סלח לי.
ויצאה, נעלמה מבלי להביט אחורה. דוד חיכה שתתרחק, אז המשיך.
לעירייה, האיש כאילו מזכיר לעצמו למה בא לכאן.
ברור, דוד ענה.
עוד כמה רחובות. בעירייה עצר. האיש לא קם מיד. הביט בידיו, שלף דף מהכיס, עיוות פנים על המספר.
אתה חושב שאולי כדאי? שאל.
דוד סלד ממייעצים בעניינים כאלה, אבל שתיקה עכשיו הייתה פחדנות.
תראה, אמר בסבלנות, אם אתה הולך בשביל הקרקע, תקבל נייר, תפסיד שקט בלילה. אם תלך כבן אדם שרוצה להבין אולי לא תקבל כלום מיד, אבל תישאר בן אדם. תחליט לבד.
הוא הנהן, קיפל פתק, סגר כיס. רק אז פתח דלת.
תודה, לחש, יצא.
דוד עקב בעיניו. האיש צועד, לא רץ ולא זוחל, כמו לומד ללכת מחדש. ליד הדלת עוצר, שואף אוויר ורק אז נכנס.
דוד מסובב רכב, שב לפינה בצומת. מחברת המשבצות זזה, הוא מיישר. בראשו כבד, אבל לא אבוד. מחר שוב אותו מסלול, שוב פרצופים, שתיקות, שאלותושוב יגיד “לשכונה?”. רק שעכשיו, יידע שמדי פעם עולים אליו לקרון לא רק נוסעים, אלא גם השנים הלא־נאמרות של מישהו. והתפקידלהסיע ככה, שלכולם תישאר הזדמנות לומר את מה שחשוב, לא על טלטלה ולא במהירות.
