אורלי הביט בגפרורים הבוערים שביד המכשפה. היא הדליקה וכיבתה אותם שוב ושוב, מדברת את כל מה שאורלי ידעה והיא חשה בעצמה. מכאוב עמום שלא חולף, ממחשבות של חיות בר, מרצון לשאוף כאילו היא נובחת כשור, היא לבסוף החליטה ללכת אל “המכשפה”.
אורלי חשה כאילו חוותה את האסון של כל חייה. בעלה, אריק, עזב אותה עם שני הילדים, חזר אחרי ארבעה חודשים, ולבסוף נראה שהכל חוזר למקומו. אבל המראה היה רק היקף. הקשר נפל בחריץ גדול, והם התרחקו זה מזה.
בתחילה אורלי בכתה כי רצתה לשוב לאותם ימים של דאגה, תשומת לב, הודעות של “מה שלומך?” ו-“לילה טוב”. אחרי זה ליבה דרש נקום היא רצתה שהאחרת תסבול כמו שהיא סבלה, שהיא תראה את בעלה נפגע קשות, אפילו באוטובוס. אחר כך היא הפכה אדישה לחיפוש שלו, למקומו, למתי יחזור. היא תפסה את עצמה במחשבה שהיא גם לא מתעניינת בילדים יותר.
לאחר מכן הגיע כאב שמציף בחובה ערפל אפור, שמונע ממנה לנשום ולחשוב. דכדוך, דכדוך כשהיא מרגישה רע עם עצמה היא רצה לדחוף את זה רחוק, לנסות לצאת מהקופסה. לפעמים הצליחה, ואז התגלה שוב בעוצמה מחודשת. אחת אחרי השנייה התעוררו מחלות: ציסטה תחת השן, שנאלצה להסיר ולהציב שתל עלות של כמה אלפי שקלים. ראייה פתאומית ירדה. בטיול בפארק, על האספלט השטוח, היא נפלתי ושברה את ידה בשלושה מקומות. ברגע זה היא הבינה שצריך שינוי, שלא רוצה להקפיא את עצמה לפני הזמן.
אף אחת לא זרקה עליך כישוף. אל תחשבי שזה היא. זה בעלך. הוא רואה רק את עצמו ולא מבחין במישהו סביבו. כל מה שקורה זה תוצאה של מעשייך, של ההנצחה של עצמך. הוא חי רק במחשבות על האישה הזאת, ולא יעז לעזוב. הוא פחדן, והקצב שלו כבר תפוס.
ומה עליי לעשות?
לחיות. לחיות את חייך כפי שאת רוצה, בשביל עצמך.
אורלי קמה, ראשה היה כפלדה. “לחיות”… קל לומר.
קחי. תתמכרי, תשרפי על נר, ושתה מים. המכשפה החזיקה לה קופסת נרות ובקבוק קטן של מים.
תודה.
אורלי יצאה אל הרחוב. גוש של תחושות עברו על גרונה. במוחו חזרה אותה המשפט: “זה לא היא, זה בעלך”. אחרי שנים של 12 שנות נישואין, אחרי כל מה שחלקו יחד.
בערב היא ישבה עם מחברת. “לחיות את חיי. מה אני רוצה? מה אני רוצה? מה אני רוצה?” העיפרון הפסיק לכתוב סימני שאלה. היא תמיד רצתה כמו הילדים לנסוע לים, לפארק מים, לחדר משחקים, או לפחות לשוטט בפארק השכונתי. או לעשות מה שבעלה רצה לקנות דירה, מכונית, לבקר את אימו במושב הסמוך, לשפץ את המרפסת, לצפות בסרט עד חצות, או לצאת עם אוהל לטבע.
מה היא רוצה באמת? מה שהיא חיה, מה שמעניין אותה מחוץ לתחומי בעלה וילדיה? התברר שהיא נמסה בתוכו של המשפחה והשאיפות שלה נעלמו. אחרי חצי שעה של כתיבה, היא קבעה כמה מטרות:
לרוץ בבוקר. למצוא זמן וכוח לריצה.
לשנות עבודה. להיות מנהלת ולקבל משכורת הולמת, להתפתח מקצועית.
לרדת שבע קילוגרמים.
לקנות לעצמה מעיל חורף.
לרכוש בית משלי.
לבנות יחסים רגועים עם הילדים.
למצוא תחביב שמספק הנאה.
היא נישפה, סגרה את המחברת. היה קשה לנסח את הרצונות שלה, אבל צריך היה להתחיל ממקומו. היא הטילה מבט על אריק שמושב על הספה, מביט במחשב הלפטופ. “בעלך כזה” הדהד קול במוח.
היא סגרה את דלת הרכב, והיום היא חזרה אל “המכשפה”. היה עליה לדבר על נושאים רבים איך בעבודה החדשה למקם את המחלקה כדי שתהיה יעילה, איך להפסיק את המשימות המכבידות. צווארה היה כואב, טיפולים מנועלים לא השיגו תוצאה. האם להשליך את הבן הבכור למאבק, או לתת לו לצייר? ואל תזכיר את בעלה, שנראה נוכח ולא נוכח בו זמנית.
אתה לא נראה לי.
למה? חייכה אורלי. לא קרה שינוי משמעותי בחייה, למרות שהחליפה עבודה, אך זה לא קיבל ערך בחייה.
אז באילו שאלות הגעת היום?
גב כואב, צוואר, עבודה, בן, בעל. המכשפה חייכה.
היום במפגש איתך מביא את חייך. המחלה שמקשרת אותך לבעל תחילה תדעך. בקרוב לא יחשוב יותר עליו, על אהובתו לשעבר או על פגישות איתה. יום ייום תשכחי אם את נדרשת לו, איך לשמר את המשפחה. יהיה אחר, למה לי זה כשיש מקום ללכת ולאנשים לפנות אליהם, אבל זה אחרי. לא היום.
הגפרורים נדלקו שוב.
תן לו לצייר.
ועבודה?
קבעי משימות מדויקות, כך שיקבלו פתרונות מדויקים, ותוכלי לשאול על מה שלא נעשה. הם לא קוראים למחשבותייך.
בעלך יתחזק יותר. ככל שהחיים שלך יהיו מעניינים יותר, הוא יסתובב סביבך יותר. הוא רק צל כל עוד יש שמש. בלי שמש, הצל נעלם, והצבעה שלו ברורה יותר. הבנת?
אורלי הנהנה.
תודה.
הוא עדיין מציב לך פגישות. קחי כדור טניס, הנח אותו בין הקיר לעמוד השדרה, גלגלו כאשר אתה מכופה. הכל יתיישב.
תודה.
היא חייכה לעצמה. כדור טניס למה אני כאן? הכדור יעזור? מטפל המנועלים לא הצליח, אבל הכדור אולי יענה. מצד שני, מה עוד יש לבחור חוץ מלחיות את חייך?
הזמן עבר חורף, אביב, קיץ והסתיו הזהוב. בתחילת שנת הלימודים היא הרשימה את בנה לבית הספר לאמנות. דימן החל לצייר. היא הרגישה מבוכה על כך שלא נחשפה לכשרון שלו. יצירותיו של דימן השתתפו בתערוכות עירוניות ומחוזיות. הוא שכח את הטאבלט והטלפון, מזמן לשעתיים הוא משקיע במברשת ובצבע.
במשרד קנתה לוח ושירי צבעים. בבוקר רשמה משימות ולוחות זמנים שלא נידונו יותר. הלכות לא נעשו יותר, אך העבודה נמשכה והיה זה העיקר.
אורלי התמקצעה בהדרכות צוות. בתחילה תחביב, אחר כך מומחית ומרצה. ההכשרות הפכו להכנסה השוות לשכר.
באחד הימים הגיע לה זר פרח אדום ללא סימן או פתק. אולי הפתעה, אולי מבעל.
איך זה אצלך? היא כתבה בחזרה, לא קיבלה תשובה ושמעתה שקרתה נבנתה.
היא אהבה כרכום, ריחו המריר. עכשיו זה היה העונה. אריק עדיין לא זיהה את העדפתה; בתבנית החיים שלו נשים אוהבות ורדים.
מאחורי החלון היה שמש סתית, קרן ראשונה של הסתיו. עלונים אדומים וכתומים ריקדו על השביל שליד המשרד. היא רצתה לסובב עם העלים.
אורלי נשמה עמוק מהחלון הפתוח, נושאת את האוויר הצח. היא נידחה מחשבה שאין עליה לעשות דברים לבד. סוף סוף מצאה חירות.
והכדור טניס באמת עזר.
