ישבתי על קצה הספה, כאילו הקרקע תחתיי עומדת לקרוס.
לא זכרתי מתי בפעם האחרונה שמעתי את קולו של הבן שלי כל כך חי, כל כך גדוש באושר.
שנים הבית שלי היה כמו מוזיאון של כאב אבחנות, טיפולים, חרדות, ייאוש.
ועכשיוצחוק.
צחוק אמיתי, של ילד, כזה שמכווץ את הלב.
“רננה,” לחשתי בשקט, והיא קפצה בבהלה. “תסבירי לי, מה אלו התרגילים האלו?”
היא הורידה מבט, נבוכה.
“אני… פשוט ראיתי שקשה לו כל הזמן בכסא הגלגלים. התחלנו בכמה שניות בעמידה, ואז קצת יותר. התחלתי ללמוד תואר ראשון בפיזיותרפיה באוניברסיטת תל אביב, אבל נאלצתי להפסיקהייתי חייבת לעבוד. לא התכוונתי לעבור על הכללים…”
“תמשיכי,” אמרתי לה בשלווה.
“היה קשה בהתחלה. נפל, בכה, אבל אחר כך הוא עצמו רצה לנסות שוב. אמרתי לו שהגוף לומד כשהנשמה מאמינה. והוא האמין. לא ביבעצמו.”
כיסיתי את פניי בידיי.
אני, האם האמנתי? או שאולי ויתרתי מזמן על החלום שאיתי אי פעם יילך על רגליו?
“אבא,” לחש איטי, מתקרב בזהירות, “אפשר שרננה תישאר איתנו תמיד?”
הקול שלו רעד.
רציתי להגיד משהו, אבל לא הצלחתי להוציא מילה.
אחרי שתיקה קצרה, רק לחשתי:
“כמובן, בני.”
באותו לילה לא נרדמתי.
אשתי, נעמה, עוד הייתה בחו”ל”בבריסל לענייני עבודה”.
ישבתי במשרד שלי, עובר שוב ושוב על התיק הרפואי של איתי.
“שיפור בתיאום תנועות. יציבות משופרת. ירידה בפחד בהליכה.”
כל החתימות של רופאים. אבל השינוי האמיתי הגיע ממנהרננה.
בבוקר חיכיתי לה במטבח.
היא נכנסה, שיערה אסוף, לבושה בפשטות, ידים סדוקות מעבודה קשה.
“מר רביב… אם תחליט לפטר אותי, אני מבינה. רק… אל תכעס על איתי.”
“ישבי,” קטעתי אותה בעדינות.
היא ישבה.
“אני רוצה לדעת למה עשית את זה. לא בתור עובדת. בתור בן אדם.”
לקח לה זמן לענות, אבל לבסוף אמרה:
“כי ראיתי בו את עצמי.”
הבטתי בה, הופתעתי.
“כשהייתי ילדה גם אני לא יכולתי ללכת. תאונה. אמא שלי גידלה אותי לבד. כשהיא נפטרה, הרופאים אמרו שאין תקווה. אבל שכנה שלנופנסיונרית, אחות לשעברהייתה מגיעה כל יום, בלי תשלום, רק עם מלים: ‘את תצליחי.’ והצלחתי.”
“ומה אם היית מאבדת את העבודה?” שאלתי.
היא חייכה בעדינות:
“לפחות הייתי יודעת שניסיתי.”
עברו שבועות.
התחלתי לחזור מוקדם יותר הביתה.
לראשונה מזה שנים אכלתי ארוחת ערב עם איתי. לפעמים הייתי יושב בצד וצופה בהםרננה והילד, איך הם מתאמנים, נופלים, צוחקים, וקמים מחדש.
כשהנעמה חזרה, פניה הפכו לאבן.
“מה קורה פה?” שאלה בקרירות. “אתה איש עסקים, ומה הפכת? לבייביסיטר? עכשיו יש לך זמן לעוזרת, אבל לא לשותפים שלך?”
“אולי לראשונה בחיי אני עושה משהו אמיתי,” עניתי בשקט.
היא השפילה עיניים, אבל נשאר בה הברק של כעס.
ערב אחד פגשתי אותם בגינה.
איתי עמד ללא קביים, נשען על הדשא, רננה מאחוריו, מוכנה לתפוס אותו.
“קדימה, לוחם קטן! עוד צעד אחד!” עודדה אותו.
הוא עשה צעד. ואז עוד אחד. ואז נפלישר לידיים שלה.
שניהם פרצו בצחוק.
הדמעות הציפו לי את העיניים.
כבר לא ראיתי מולי עוזרת בית. ראיתי את האישה שהחזירה את הבן שלי לחיים.
נעמה ראתה אותנו מחלון הבית.
“תראה אותה,” סיננה. “העוזרת שלך כבר מתנהגת כמו אמא!”
“היא עושה מה שאת אף פעם לא עשית,” עניתי לה בשקט.
שם זה נגמר.
שבוע אחר כך, נעמה ארזה ונסעה.
בלי ויכוחים, בלי דמעותרק דלת שנטרקת.
עברו שישה חודשים.
איתי הולך לבד.
כל צעדמאמץ, כל צעדניצחון.
הייתה אביב.
שלושתנו צעדנו יחד בדרך לדלתאני, רננה ואיתי.
איתי החזיק לשנינו את הידיים וקרא:
“תראו! אני הולך!”
רננה ניגבה את עיניה.
התכופפתי אליה ולחשתי:
“תודה. על הבן שלי. על כל מה שעשית.”
“הוא עשה את זה בעצמו,” חייכה. “אני רק הייתי לידו.”
“לא,” אמרתי לה, “את לימדת את שנינו לעמוד זקופים.”
החזקתי את ידה.
לא כמעביד, אלא כגבר שלומד סוף סוף מה זה בית.
איתי הביט בנו וצחק:
“אמרתי לכם שאנחנו צוות!”
וברגע הזה הבנתי שיש לי הכול.
לא כסף, לא מעמדאלא משהו שאין לו מחיר: משפחה.
סוף.
