נועה, אני כבר לא מבין אותך. השתגעת? מה זאת אומרת אני הולך?
– מה ששמעת. כבר מזמן יש לי מישהי אחרת! היא צעירה ממני בשש עשרה שנה! והחלטתי שיותר טוב לי איתה!
– היא יכולה להיות בת שלך!
– ממש לא! היא כבר בת עשרים.
אלכס ניגש אליה.
– ולמעשה, ליולד יקירה שלי יש אבא עשיר מאוד. סוף סוף אוכל לחיות כמו שתמיד חלמתי! הבנת? ובקרוב היא תלד לי ילד, בניגוד אלייך!
כל מילה שלו היכתה בשרון. היא ידעה שיום אחד זה יקרה, כי לא היו להם ילדים.
אבל היא לא חשבה שזה יקרה בצורה כל כך משפילה.
הם חיו יחד חמש עשרה שנה. היו להם עליות ומורדות, כמו לכולם. אבל השרון תמיד האמינה שכבוד הוא הבסיס של כל בית.
– שרון, לפחות תבכי טיפ־טיפה, שיהיה לי נעים ללכת.
שרון הזדקפה, מתוחה.
– למה שאבכה? אני באמת שמחה בשבילך! אולי לפחות אחד מאיתנו יגשים חלום.
אלכס נאנח בזלזול.
– נמאס לי לשמוע על ה”צבעים” שלך. זה אפילו לא עבודה!
– זה נכון, זה התחביב שלי. אבל אם הייתי עובדת קצת פחות, ואתה היית מרוויח קצת יותר, אולי הייתי יכולה להתעסק עוד יותר במה שאני אוהבת.
– טוב, טוב, מספיק עם זה. גם ככה ילדים לא ייצא לך. רק תעבדי.
היא הביטה באלכס, שניסה לסגור מזוודה.
– אלכס, ומה עם החברה החדשה שלך? היא לא תעבוד, אז איך תחיו? גם אתה לא חובב עבודה כידוע.
– זה כבר לא עניינך! אבל אני אספר לך, כי היום אני במצב רוח טוב. נצטרך לחיות על הכסף שלנו רק תקופה קצרה. ברגע שיולד תיכנס להריון, אבא שלה פשוט יפנק אותנו בשקלים! אפילו עכשיו יהיה בסדר, אל תדאגי!
אלכס סגר לבסוף את המזוודה, טרק את הדלת ויצא מהדירה. שרון התעוותה, היא לא סבלה רעש. שוב חזרה לחלון.
כמעט עד הכניסה חנתה מכונית אדומה ויפה. ממנה יצאה בחורה צעירה ורצה לזרועותיו של אלכס.
ברור שכל השכנות מהבניין בהו במופע. פשוט לא היה יכול לעזוב בלי לעשות בושות.
והנה, במפתיע, שרון הרגישה הקלה גדולה. לאחרונה חייהם היו הצגה נבובה.
אלכס כמעט ולא ישן בבית, והיא ידעה למה, אבל לא הצליחה לפרק את פקעת החיים הזאת לבד.
היא לקחה את הטלפון.
– רבקה, מה העניינים? מה את עושה הערב?
החברה הופתעה.
– מה קרה, נחלצת מהדיכאון שלך?
– די, בחייך. איזה דיכאון. אולי קצת עצבות. בא לך לצאת לשבת איפשהו? יש סיבה.
בקו השתררה דממה, ואז רבקה שאלה בחשדנות:
– שרון, הכל בסדר? לקחת משהו היום? כדור לכאב ראש? יש לך חום?
– רבקה, נו באמת
– אם את רצינית, אז בכיף! נמאס לי לראות אותך מדוכדכת. אבל
– מה? את לא יכולה?
– זאת לא הבעיה. מה, אלכס שלך ירשה לך לצאת? מי יביא לו את הקפה, ינגב לו את הדמעות?
– רבקה, שבע בערב, “יהלום”.
שרון ניתקה. יום אחד עוד אחנוק את החברה המשוגעת הזאת, חשבה לעצמה אבל זה לא פגע בחברות שלנו אף פעם. היא תפסה את התיק ויצאה החוצה, והיום עוד ארוך.
רבקה הציצה שוב בשעון. שרון אף פעם לא מאחרת, וכבר חמש דקות איחור.
ואז שרון נכנסה למסעדה, ורבקה פשוט פערה פה. ולא רק היא כולם הביטו.
שרון תמיד הלכה עם שיער ארוך, אסוף. עכשיו היה לה בוב קצר ובלונדיני.
היא בקושי שמה איפור בכלל, רק מסקרה וקרם. עכשיו עם איפור מושקע ואלגנטי, לא פחות ממושלם.
אופנתה תמיד הייתה מכנסיים, אבל היום שמלה רחבה ונשית, שלא הסתירה שום דבר.
– שרון, אין דברים כאלה
הניחה את התיק והתיישבה בגאווה.
– איך?
– וואו! נהיית צעירה בעשר שנים. אל תגידי לי שזרקת את אלכס!
– לא אומר. הוא הלך לבד.
שתיהן הסתכלו זו על זו ופרצו בצחוק.
חצי שעה אחר כך קיבלו משקאות על חשבון גבר שישב לידן, גדול מהן בחמש שנים.
רבקה הסתכלה בשובבות:
– הנה, כבר מחזרים אחרייך.
שרון צחקה ונפנפה לו שיצטרף. רבקה נדהמה.
– היום את מדהימה אותי כל רגע מחדש!
עד שעה מאוחרת ישבו שלושתם. שמו היה עומר, מצחיק, חכם, לא לוחץ, ונחמד מאוד.
לאחר שליוו את רבקה למונית, עומר הציע לשרון ללוות אותה הביתה.
– אני מוכן ללכת איתך ברגל לקצה השני של העיר! יש לי רכב, אבל במצב שלי אני לא נוהג.
– לא צריך, אני גרה שני צמתים מכאן.
לביתה הגיעו כמעט עם שחר. שוטטו ודיברו כל הלילה.
– שרון, באמת לא שאלתי, אתם חוגגים משהו? יום הולדת אולי? שאדע להביא מתנה בפעם הבאה
– לא… למרות שאולי כן. אתמול הבעל זרק אותי.
היא חייכה את החיוך הכובש שלה. עומר הופתע.
– את אלופה! מפתיעה כל פעם מחדש.
שלושה שבועות אחרי, ישבו שרון ורבקה בבית קפה.
– נו, איך הולך עם עומר?
– רבקה, נדמה לי שמעולם לא הייתי כל כך מאושרת. אני לא מסתירה ממנו כלום. והוא בכזו נינוחות מתמודד עם החששות שלי.
– משהו מטריד אותך?
– טוב, אלכס לא מצליח להירגע. שלח לי הזמנה לחתונה.
– באמת? למה בעצם?
– מן הסתם רוצה לראות אותי אומללה או לבכות. או רוצה להראות את אשתו החדשה.
– איזה טיפוס שרון, תקחי את עומר. תכנסו, תברכו ותצאו. העיקר להראות לו מי בשיא שלה
…אלכס הסתכל על יוליה.
– את נראית נהדר
– ברור. אתה חושב שאבא יבוא?
– איך לא יבוא? את הבת שלו…
– בת, בטח… כבר שנה לא העביר לי שקל, מנסה ללמד אותי לעבוד. אבא…
אלכס חיבק אותה.
– נו, די, הכל הסתדר, בת מתחתנת!
את החתונה הם מימנו בשרשור הלוואות. אלכס ויוליה היו בטוחים שאבא שלה יסלח ויתחיל שוב להזרים כסף.
– אלכס?
– מה?
– היא, גרושתך, תבוא?
– דווקא כן! התקשרה אתמול.
– לא ייאמן!
– יש לי תחושה שתרצה לבקש ממני לחזור
– נראה לי שכן. אני מת על סצנות כאלה!
שרון הסבירה לעומר מה היא צריכה ממנו והוא הופתע.
– מתי החתונה?
– בשתיים בצהריים. למה, אתה עסוק?
– איך קוראים לאקס?
– אלכס. למה?
– אין דברים כאלה, טוב ברור שאני בא אתך.
הוא סיפר לה הכל בדרך לאולם. שרון הייתה בשוק, ולא ניסתה לשנות כלום.
הם צעדו יחד לשולחן החתן־כלה. שרון על זרועו של עומר, מחייכת בגאווה.
אלכס ויוליה נראו לחוצים. הם ניגשו.
יוליה לחשה:
– אבא?
ואלכס רק לחש:
– שרון?
הוא לא זיהה אותה מיד. לא העלה בדעתו שאשתו תשנה את עצמה כך.
עומר הגיש ליוליה פרחים ומעטפה.
– טוב שהתחתנת ונעשית עצמאית. אנחנו עם שרון נוסעים לטייל מסביב לעולם.
הוא פנה לאלכס:
– אתה בטח מבין, גם לאמא של הכלה מגיע קצת חופש. אז אני מעביר אותך לידי יוליה. מתנצלים, הזמן שלנו דחוס.
הם יצאו. שרון רצתה פשוט להתפוצץ מצחוק, אבל לא ידעה איך עומר יגיב. ואז הוא הסתובב אליה.
– את יודעת, עכשיו באמת אין לך ברירה, את תתחתני איתי.
שרון חשבה רגע, ואמרה ברצינות:
– אם צריך צריך!
חיבוק, Together, ופנייה לרכב, ועומר כבר הזמין בטלפון כרטיסים לאן? איפה שיש ים ושיש חום.
