אלה לא הילדים שלי. אתה רוצה תעזור לאחותך, אבל לא על חשבוני. היא פירקה את המשפחה שלה ומנסה להשליך עלינו את הדאגה לילדים, בזמן שהיא בונה לעצמה חיים חדשים.
יומן, יום שלישי:
יצא לכם בית כל כך חמים, אחי. ממש מקנאה, אמרה רננה ונגעה בקצות האצבעות במפה, סוקרת בעיניים ביקורתיות את המטבח שלנו. יעל הניחה את קערת הסלט באמצע השולחן והתיישבה מול בעלה. תמיר חייך לאחותו, לא שם לב איך יעל מהדקת את המפית באגרוף קטן.
השקענו, חיפשנו חצי שנה עד שמצאנו מקום נורמלי, ענה.
בשביל הבית הזה מכרנו את הדירה שלנו, ועברנו לפאתי רעננה, קרוב למשפחה של תמיר. חצר, גינה, שקט יעל חלמה על זה שלוש שנים, ומאז שהגשימה את זה לפני חודשיים, הכל מרגיש יותר שלה.
אני לא הצלחתי להחזיק את המשפחה, נאנחה רננה, מביטה בצלחת. שלושה חודשים עברו, ואני עדיין מרגישה כאילו אני הולכת בערפל. מתעוררת בלילה, אין אף אחד לידי. הילדים שואלים איפה אבא. אין לי תשובה בשבילם.
נעמי, אמנו, ליטפה את ידה של רננה. יהיה טוב, ילדה שלי. רק הבריאות של הילדים חשובה. בעלי מצטער על מה שעשה.
איתי, האחיין בן הארבע, קפץ מהכיסא בריצה לסלון. פתאום שמענו נפילה חזקה משהו נפל מהמדף.
איתי, בזהירות! קראה רננה מבלי לקום. מרים הקטנה, בת השלוש, החלה לבכות בזרועותיה, מנסה לתפוס תשומת לב. רננה טלטלה אותה על הברכיים, אומרת: טוב לפחות שאתם כאן עכשיו. אמא בקושי זזה אחרי הניתוח. אין מי שיעזור.
בקושי הצלחתי לעלות אליכם עם המונית, נאנחה אמנו, משפשפת את הברך. קומה רביעית בלי מעלית, הלב דופק כאילו ירוץ. איזה נכדים בראש שלי.
יעל נעמדה להביא את המנה העיקרית. על אדן החלון היו שתילים של עגבניות שתילים ירוקים קטנטנים בעציצים. בעוד חודש יעל תוכל לשתול אותם באדמה. ראשונות בחייה.
תגידי, זה בסדר, אם מידי פעם אשאיר אצלכם את הילדים? שאלה רננה בקול שלוחץ. רק כשאני ממש נלחצת. לא הרבה. אני צריכה להתחיל לעבוד, יש רופאים, עורכי דין גירושין, את מבינה. והילדים… איפה אשאיר אותם?
יעל הביטה בה. ידעה לזהות את המבט הזה: הילדה הקטנה שממשיכה לשחק תפקיד.
תמיר הנהן, מלא ברחמים:
בטח, רני. נעזור, למה לא? נכון, יעל?
שלוש זוגות עיניים מחכות לתשובה הנכונה.
כן, כמובן, אמרה יעל, כשאין ברירה.
רננה ביצעה חיוך גדול.
הצלתם אותי. זה למספר שעות, באמת. לא לעיתים קרובות.
הלילה נגמר קרוב לאחת עשרה. תמיר הזמין מונית עבור אמו, עזר לה לרדת בגרם המדרגות בכל מדרגה נאנחה, נתלית במעקה. רננה אספה את הילדים העייפים ל”מאזדה” הישנה שלה ונסעה, תוך כדי קוראת מהחלון: “תודה על ערב מושלם!”.
יעל פינתה מהשולחן, סידרה צלחות בכיור. תמיר חיבק אותה מאחור.
היה נחמד, לא? כולם שמחו, איזה מזל שעברנו.
כן.
את עייפה?
קצת.
לא סיפרה עד כמה זה מכביד. “רק כשאין ברירה” היא כבר מכירה את זה. איך הלפעמים הופך ל״כל יום, כי זה הכי נוח״.
שבוע אחרי, טלפון בבוקר.
יעלי, אני חייבת עזרה, יש לי רופא דחוף, אסור לאמא להיות איתם, רק לשלוש שעות, עד הצהריים.
יעל הסתכלה בלפטופ טבלאות דוח רבעוני בעבודה. הלקוח מחכה לסיום עד סוף השבוע.
רני, אני חייבת לסיים דוח…
הם בשקט, ישחקו לבד! תדליקי להם טלוויזיה, בבקשה, יעל, אני באמת צריכה.
חצי שעה אחרי הילדים היו אצלה. חלף הצהריים, התקרב הערב, רננה לא חזרה.
בשש בערב חזר תמיר מהעבודה. נכנס לסלון, ראה את הילדים מול הטלוויזיה.
אה, רננה עוד לא באה?
לא. אמרה שתבוא בצהריים, אחר כך כתבה שנתקעה.
לא נורא, והוא פתח בירה מהמקרר. הם לא זרים. מה הבעיה.
יעל שתקה. איתי הספיק לשפוך מיץ על השטיח, למרים נגמרו החיתולים בתיק היה רק אחד קטן.
רננה הגיעה בתשע בלילה, מטופחת, צוחקת, ניחוח קפה וסבון.
סליחה, התעכבתי. תודה, באמת הצלתם אותי!
יעל סיימה את הדוח בשלוש לפנות בוקר. הראש כאב, הצרחות של הילדים עדין מהדהדות.
ארבעה ימים אחר כך שוב. ראיון עבודה חשוב. רננה השאירה את הילדים בתשע, הבטיחה לבוא בשלוש. תמיר היה בבית נח אחרי לילה. התעורר בצהריים, יצא למטבח.
הילדים פה עדין?
מסתבר.
טוב, מזג לעצמו תה, הדליק טלוויזיה. אל תילחצי, אני פה.
הוא היה, כן. צפה במשחק כדורגל, בזמן שיעל התרוצצה בין הילדים לעבודה. איתי ניסה לבקש ממנו שיבנה יחד לגו תמיר רק סימן “אחר כך, אני רואה משחק”.
רננה באה בשמונה בערב.
בסוף השבוע השלישי, הפכו הביקורים לשגרה שלושארבע פעמים בשבוע. רופאים, ראיונות, עורכי דין, חברות. “שעתיים” הפכו לכל היום.
לילה אחד, הילדים סוף סוף חזרו הביתה. יעל ישבה מול תמיר.
אי אפשר ככה, תמיר.
מה אי אפשר?
שלוש פעמים בשבוע. אני לא מספיקה לעבוד.
הוא קימט את הגבות.
רני במשבר. בעלה עזב. אנחנו משפחה.
אני מבינה. אבל היא אומרת שתבוא בצהריים ובפועל באה בלילה. זה כבר לא עזרה, זה
זה מה?
יעל רצתה לומר “חוצפה”, “לתפוס טרמפ”, אבל נבלעה בתוכה.
אמא התקשרה, המשיך. אומרת שרננה צריכה זמן. החיים שלה קרסו. אני האח, צריך לעזור.
ואני?
את אשתי! אמר כמובן מאליו. אנחנו גוף אחד.
יעל הפנתה מבט לחלון. השתילים הדהויים, מחכים לשתילה. תכננה לטפל בהם בשבת.
אי אפשר היה להתווכח.
שישי בערב. תמיר נכנס מיום עבודה.
רננה ביקשה שנשמור מחר על הילדים. יש לה שני ראיונות, והיא רוצה גם להכניס את הרכב למוסך.
יעל סגרה את הלפטופ.
דיברנו על זה. אני לא יכולה כל שבת.
נו, מה יש? הוריד את הזקט, נכנס למקרר. זה אחותי. מה אכפת לך? את הרי בבית.
אני לא סתם בבית. אני עובדת מהבית. יש הבדל.
אז תעבדי בזמן שהם על סרטים. לא קרה כלום.
יעל רצתה לענות, אך ראו על פניו עייפות, עצבנות ושתקה. מחר שבת. היא תכננה סוף סוף לשתול את השתילים.
טוב, לחשה. שיבואו.
בבוקר, רננה הופיעה סביב אחת עשרה, בשמלה חדשה, שיער ועקבים, מאופרת כאילו בדרך לדייט. תודה, אתם מצילים אותי! לוקחת אותם ב-5, גג ב-6.
התיק של הילדים?
רגע, באוטו.
הביאה תיק מעבר, חיתולים, בגדים.
אני רצה!
הדלת נסגרה, ויעל נשארה ילדים ותיק ריק למחצה. תמיר במוסך עוזר לשכן.
איתי איבד עניין בטלוויזיה בצהריים, התחיל להתרוצץ. מרים בכתה רעבה, צמאה, על הידיים. יעל רצה בין הילדים למטבח.
בשניים תמיר נכנס הביתה.
מסתדרים?
פחות או יותר. תוכל לשמור עליהם רבע שעה? חייבת לשתול את השתילים לפני שיהיה מאוחר.
כמובן, רק שוטף ידיים.
יעל יצאה לגינה, החלה לחפור. אחרי עשר דקות שמעה רעש, בכי.
רצה פנימה.
בסלון, תמיר ישב מול הנייד. איתי בעמדת אמצע, סביבו שברי כלי חרס, אדמה מפוזרת, שתילים מרוסקים. השתילים שטיפחה חודשיים.
מה קרה?
טיפס על אדן החלון, לא הרים את פניו. לא הספקתי.
יעל ראתה את האדמה, העגבניות המעוכות. חודשיים של טיפול עכשיו שוב אפס.
את כועסת, דודה יעל? שאל איתי בעיניים גדולות.
לא, היא אספה שברים, לך לדוד תמיר.
זה רק שתילים, תשתלי חדשים, אמר תמיר.
יעל לא ענתה, הגוש בגרון. אלו היו יותר משתילים. זו הייתה המשאלה לחיים אחרים שוב הידפקה בצד.
בחמש רננה לא הגיעה. שש עוד הודעה: “קצת מתעכבת”. בשבע ניתוק. יעל התקשרה לא זמינה.
בשמונה, רכב גדול, נוצץ, חנה ליד השער.
רננה יצאה, צוחקת, מתנדנדת על עקבים. נהג גבר בשנות הארבעים, מעיל עור.
תודה, אלעד! נדבר נופפה לו.
ה-4×4 עמד ממול. רננה ראתה את יעל בכניסה.
סליחה, התעכבתי. פגשתי חבר אחרי הראיון, הוא הקפיץ אותי.
יעל הריחה ריח של יין, אולי ליקר. אין ראיון, ואין מוסך.
איך היה הראיון? שאלה בקור.
מה? אה טוב.
והמוסך?
קבעו לשבוע הבא.
שקר בלי להיבהל.
אגב, שלפה את הנייד, רביעי את פנויה? יש לי עוד ראיון.
לא.
המילה יצאה חדה. רננה הרימה עיניים.
מה זאת אומרת לא?
בדיוק. לא פנויה.
אבל למה? הרי את בבית
אני עובדת מהבית. ויש לי תכניות.
רננה נראתה נסערת, הפנים האדימו.
יעל, את יודעת כמה קשה לי עכשיו, לבד עם שני ילדים. חשבתי שאתם תתנו לי גב. אין לי אף אחד חוץ מכם. אפילו יום לא תוכלי?
עוזרת כבר שלוש שבועות. אני לא בייביסיטר.
מה קרה לך? זה לא זרים הם המשפחה שלך!
לא. הם לא הילדים שלי, רננה. זו האחריות שלך.
תמיר הופיע. שמע את הסוף, פניו התקדרו.
מה קורה?
רננה פנתה אליו: אחי, אשתך מסרבת לעזור לי. אפילו יום אחד היא לא מוכנה.
התחילה לבכות.
אתם יודעים מה עובר עלי, חשבתי שלפחות מכם אקבל יחס. אבל נראה
קמה, צעדה לרכב, לא סגרה דברים.
צריך להיות יותר טובי־לב, יעל.
הזמינה מונית, אספה את הילדים, לא נפרדה.
יעל עמדה בכניסה, חשה אשמה או בושה. אולי הייתי קיצונית?
תמיר הביט אחרי האוטו, פנה אליה.
למה כך?
מה כך?
בסך הכל רצתה טובה. את…
השתתק ונכנס הביתה.
שבוע שקט. אז חזר:
רננה התקשרה. ראיון חשוב. תני לה. פעם אחרונה, מבטיח. איחרה אני פותר את זה.
יעל ראתה אותו עייף, מבולבל, קרוע בין אחותו לאשתו.
פעם אחרונה, אמרה.
למחרת, רננה דפקה בדלת, נשקה לילדים: תודה, תודה! אני חייבת למהר!
הדלת נסגרה. יעל נשארה איתם.
בצהריים, פתחה בטעות את הטלפון לבדוק מייל. בפיד ברשת החברתית, תמונה חדשה של רננה: בבית קפה, כוס ביד, מישהו מחבק. גבר. הכיתוב: “נפגשנו עם החבר’ה מהתיכון! כמה התגעגעתי לחיים האלה”. פורסם לפני עשרים דקות.
יעל ישבה, הכל פתאום התחבר. אין ראיונות, אין רופאים. רננה פשוט משאירה את הילדים ומבלה.
חייגה לתמיר.
בוא הביתה, תתמודד עם האחיינים שלך.
מה?
אני לא. תגיד לאמא שלך שתגיד לי תודה, אני סיימתי.
מה קרה?
תראה איפה אחותך, ואז נדבר.
שתיקה. טוב. חוזר מוקדם.
חזר אחרי שעתיים. הביט בילדים ואז ביעל.
ראיתי, אמר בשקט.
ומה?
אולי באמת חברים מהתיכון
תמיר, היא באה לפה שיכורה; בפעם האחרונה בכלל גבר זר הוריד אותה. אתה עיוור?
אלה האחיינים שלי, הרים את הקול. לא מגיע להם.
ומה איתי? אלה לא הילדים שלי. אתה רוצה לעזור תעשה. אבל לא עליי.
זו אחותי!
אחותך פירקה בעצמה. עכשיו דוחפת את הילדים, והולכת ליהנות.
את מגזימה!
אומרת אמת. תמיד שקרים, שיטות. לי הכל ברור. ולך?
תמיר שתק, שפשף את הפנים.
טוב, הבנתי. שמעתי.
רננה חזרה מאוחר. הילדים ישנו על הספה. נכנסה, החלה להסביר, תירצה, ותמיר קטע.
רני, ככה זה נגמר.
מה נגמר? פניה מופתעות.
לא משאירים אצלנו יותר. לא בייביסיטר.
המבט שלה הבין.
היא שכנעה אותך?
החלטתי לבד.
רננה התרחקה, לוקחת את איתי בידיים.
הבנתי הכל. משפחה, כן.
סגרה את הדלת, הכל רעד.
בבוקר, במטבח, התעורר הטלפון אמא.
כן, אמא.
יעל שמעה צעקות מהצד השני.
אתם בכלל עוזרים לאחות? ואיך תעזור אם לא אני?
אמא, גם לנו יש חיים.
מה? קניתם בית ושכחתם מי אתם! הבנתי אתכם!
ניתוק. תמיר הסתכל עלי.
נעלבה.
כן.
שתקנו. בחוץ שמש, על האדן, עציץ ריק. לפני חודש חלמנו על שקט. בית עצמאי, גינה, חיים שלנו. קיבלנו ילדים של אחרים, ציפיות, משפחה שדורשת.
תמיר הניח את ידו על שלי.
מצטער, הייתי צריך לעצור את זה קודם.
החזרתי לו לחיצה. זו לא היתה ניצחון. חמותי כועסת, רננה נפגעה, העתיד לא ברור אבל בפעם הראשונה מזה חודשים, הרגשתי רווחה. אמרתי “לא”, והוא שמע.
המשך יבוא.
לקח אישי: למדתי שלא משנה כמה אנחנו רוצים לעזור, לפעמים צריך להציב גבולות. גם למשפחה. יום אחד, להציל את עצמך זו לא אנוכיות, זו אהבה.
