דוד כהן, רק שסיים לאסוף את הלכידת הערב הקטנה שלו בסל מסולסל, פוסע בשביל הצר שמוביל אל הטורן הצנוע שלו, נעצר פתאום כאילו ברק פוגע בו. הוא מרגיש זאת במו ידיו. מתוך ערפל העמוק של הנהר נשמע שוב אותו צעקהלא צעקה, אלא אונגה לפני המוות, מלאה ביורש חיה שמקפיצה על עורף. האישה צועקת. רשרוש הרוח בין קני האורנים הישנים חורק וקוטף את קולו, אבל מילים בודדות נראות ברורות. היא לא רק קוראת לעזרה, היא מתפללת בקול, משקיעה כל כוח נשמתה באותו זעק. סביב לה, קולות של מים מתפוצצים מסמנים מישהו נוסף שמנסה לשחות אל החוף.
בלי לחשוב שנייה, דוד זורק את הסל, והדגים הקטנים, נוצצים ככסף, מתפזרים על החול הרטוב. הוא מוריד את המעיל הכבד והמכנסיים המבוערים, ונשאר רק בבגד תחתון משומש, קופץ לתוך המים השחורים והקפואים. הרוח, כמו חיה זועמת, מסבבת גלים ומכות את פניו בקצף ובטיפות.
השחייה קשה מאוד. זרם שהיום רגוע הפך למרושע וחזק, קובע לו ידיים קרות כמו רשתות. כמעט במרכז הנהר, במים כה כהים ועמוקים, מתעופפת תמר, שערה השחור מתנפנף כמו אצת הים, נלחמת במים השחורים שמכסים אותה לגמרי. דוד, שהאישה מתארת כמבקשת עזרה חסרת מנוחה, כבר עומד על החוף השני. הוא אינו מתבונן אחורה, תנועותיו חדות ופחדניות. הוא מושיט רשת נפוחה, מתבונן סביב במבט חיה, ונסתר בעקבות קו היער, ממהר להסתתר בצל העצים.
תמר כבר איננה צועקת. היא לא עולה אל פני המים. כשדוד, מתאמץ עד תום, מגיע למקום ההרס, רק מסורות אטיות וקשות מתפשטות במים. לבו קופץ אל האחורה. הוא לוקח נשימה עמוקה, ממלא את ריאותיו באוויר, וקופץ לתוך הערפל הקפוא. ידיו תופסות את המוצר של המעיל החלקלק, הוא תופף את גופה החסר כוח מאחורי גבו, ובידו השנייה פועל כמו משוט. הוא דוחף ברגליו בחוזקה, מתקרב אל החוף. כל משיכה גורמת לכאב בשרירים, כל נשימה נשמעת כמו אונגה. למרות זאת, הוא שוחה, דבוק לחיים שלו ולחיי הנערה שבידו.
הוא מושיט את תמר לחוף, והידיים שלו, שהיו רגילות לעבודה קשה, פועלות מהר ובדיוקסיבוב, הלחצה, נשימה מלאכותית. מי הנהר המעורב יוצא מריאותיה והיא משחררת שיעול חזק. הנשימה חוזרת, חלשה אבל קבועה. עכשיו צריך לחמם אותה. הוא מקטיף את הפחמים המגוללים של מדורה ישנה, בונה על האפר חצץ משטוח מאבנים, מכסה אותו בפרווה עבה של ארז. הוא מניח בעדינות את תמר על המיטה הזמנית, מכסה אותה במעילה שהשתרפה מבוערת. הוא מסדר את הציוד הפזור על החוף, חוט את הבגדים הרטובים על גופה הקפוא, ויושב ליד האש החדשה, מושיט אליה ידיים רטובות מקפיאות.
חום האש מתפזר באיטיות, כאילו מתנגד לחדור לבשר הקפוא. תמר שוכבת ללא תנועה, שריד נשימתה הוא קיטור קטן שמעיד על חייה. המים הקרים והשוק הגדול גרמו לשתייה, אך דוד יודע שעם הזמן היא תתעורר. הוא מרגיש זאת כמו שכל פינה בנהר מכירה את המצב.
הוא מרים ראשו אל השמיים, מכוסים בעננים כבדים ונמוכים. דרך הערפל העבה אין כוכביםהירח אפילו לא מצליח לחצות קצה. הריקנות והעצב שוררים.
המבט שלו נופל על להבות האש, והן מזכירות לו ערב קודח, אפור ואכזר שבו הוא איבד הכל.
הוא, רונית ובנו הקטן יובל, יוצאים לדוג כמעט כל קיץ. אחרי שהשאיר את האישה והילד באוהל להסדר ציוד, דוד שוטט אל חוף הנהר בטחה קטנה אך אמינה.
תחממו את התה, אני חוזר עם דג גדול ונבנה מרק מרק חם! הוא קורא ברוח לשירה, פניה מלאה בחיוך של שמחה.
היה זהירות, ויטאל, מזג האוויר מתחלף, מתרשמת אשתו, מביטה בעננים המתקרבים.
אני יודע כל אבן כאן! אל תדאגי! הוא צורח מהמים, והכף חותכת את פני המים הזכוכית.
הוא מגיע למקום האהוב עליו, משליך חכות, מצפה לרגש הרגיל. פתאום השמיים מחשיכים כמו לילה. רוח סוחפת, עצים נשברים, וקורת המים מתנשקת אל הסירה. גל חזק סוחף אותה, ובפתאומו מתרחש פיצוץ יבשהסירה נקרעת על גזע עץ שחב בתוך המים. אוויר חם חודר, והסירה מתפוגגת לחלקי גומי.
דוד מנסה לשחות, אך רגליו מצטוותות מהקור. המים הקפואים מרעידים אותו. הזרם תופס אותו, פוגע במשהו קשה, ותודעתו מתמלאת בחושך. הוא מתעורר שלושה ימים מאוחר יותר, על מצע קשון בבקתה בלתי מוכרת שמלאה בריח עשן ועשב. קימה גורמת לו סחרחורת ובחילה. בפתח נכנס זקן, פניו קמלים כקולקציית זמן.
קום, אומר הזקן בקול רפלקסי, מציב קערת מרק מתבשלת. קח תה מהצמח הזה, הוא יעצור את הדם. ואכל קמח, אחרת תמות.
איפה אני? מתנשא דוד, ושומע שם של מקום רחוק ובלתי מוכר, מבין שהמקום נמצא מאות קילומטרים מהבית.
נפלת כאן, מגיב הזקן אחרי הפסקה קצרה. ציידים קיבלו אותך חיי. חשבו שלא תחזור.
דוד מנסה לקום, אך הזקן מנחם אותו:
שכב, אל תתעלה. איבדת דם, תמות אם תזיז. תנוח.
איך המשפחה? אשתי, בני הם לא יודעים שאני בחיים! קולו מתמלא ייאוש. הוא מדמיין את רונית בוכה, הלב נעשה כסתום כואב.
אין כאן דואר, רק יער,זאבים ויקרים. זה יער קבוע.
איך אתם כאן? שואל דוד בכנות.
צמחים, פטריות, אגוזים, פירות יער. בחורף מצברים. ציידים מבקרים לעיתים, מביאים מאכלים. כך אני חי כבר עשרים שנה. הזקן נאנח, עולה על המיטה הקטנה, אומר לישון ולשמור על כוח.
הוא נרדם, והצל של המנורת האש מרקד על הקירות, מזכיר לו פנים של רונית ויובל. הלב שלו מתפצל. חוץ מהסערה שמרחפת מחוץ לחלון, יש רק קור קפד.
הימים חולפים באותה צורה, כל תנועה קטנה של הגוףפנייה, ישיבה, תפיסת כףהיא ניצחון קטן שמביא שמחה.
הוא קם על מקלות, כמו שהזקן אמר, ועוזב את הבקתה. האור של הבוקר מברך שלווה לבנה של שלג. הוא מבקש מהזקן את הדרך חזרה, והזקן מצביע על שביל מכוסה שלג.
אין לי מה להציע, אומר הזקן, רואה את ידיו של דוד רועדות. אני חייב להחלים לפני שאוכל לעזור.
איך תשרוד? שואל דוד. יש מרפאה בעיר!
מרפאה? מזעזע הזקן. רופאים לא יודעים איך לתקן אותנו. רק חותמים. אנחנו מרפאים בעשבים. לך, ואני אחזור.
הזקן מסביר את הדרך, ודוד, מלא תודה, יוצא לדרך. הוא הולך בחושך, מחפש שביל, סופה מתגברת. הוא נרדם תחת עץ אשוח, מתעורר משמעת רחש מהצד. מבטו נופל על נרות ירוקים קטניםזאבים. הוא מתכסה על עץ גבוה, עד שהזאבים נעלמים לפני השחר.
בבוקר הוא רץ, ללא תקווה, פוגש חזיר, נמר, צללים של חיות. הוא אוכל פירות יער, שורשים, שותה ממעיינות, ישן על עצים. הוא לא נכנע. המטרה שלו היא לחזור הביתה, לחיות.
שבועות עוברים. הוא מוצא בית שבור, חצר עם חלון שמקולקל, חפץ של קופת אש, קופסת גרגרי קמח, קופסת קופסאות, קערת ברזל. הוא מדליק אש, מחמם מים בקופסת שימורים, מכין תה מרווה ומלפפון. הטעם המיידי של המשקה מחזיר לו תחושת שמחה.
הוא נועל את הדלת, חוסם עליה מקל, חופר בתחתית חיבור. הוא נרדם עמוק, מתעורר ברעש של דוב קרוב, אך הקירות מאבנים מגנים עליו. הוא לא יודע מה לעשות, אך מחליט להישאר, לחכות, לחזור הביתה מאוחר יותר.
הוא לומד להדליק אש במקלות, מיובש פטריות, אוסף פירות יער, זוכר שיעורי המרפא של הזקן. חודש עובר, ואולי יותר. לבוקר הוא שומע יריות ונביחות של כלבים. הוא יוצא מהבקתה, רץ לכיוון הקול, מתרומם בקול.
קול של ארבעה ציידים מגיע, הם נמצאים באותו חלק של היער. דוד מצליח לחזור לחברה. הוא נוסע במכוניות מותרות על פני שבילים, כמעט לא ישן, מחזיק את הלב מרוגש. אחרי יום ולילה הוא מגיע לדלת של דירתו המלאה רהיטים. הוא מקשיב, והדלת נפתחת על גבר שלבש חולצה רחבה.
כאן גרנו שלושה חודשים, והקודמים עזבו אחרי שאבינו טבע.
טבע? אומר דוד, לבו דופק בחושש. רונית בטח חושבת שאני מת.
הוא הולך למשרד המשטרה, מסביר את המצב, מבקש עזרה במציאת משפחתו. הוא נותן את שמותיו: רונית, יובל, קרוביו. הם מבטיחים לחפש.
הוא חוזר למחסן בו היה עובד לפני התקרית, אך השערים סגורים ולוגו חדש תלוי על הקיר. שומר הרחוב אומר: עברו לכתובת חדשה, לא יודע לאן.
העיר נראית לו זרה. הוא מחפש את חברו הילדותי, שרה, אבל פוגש את אשתו לשעבר, נטע, שנראית קפדנית.
התגרשנו, הוא עבר לעיר אחרת. אני לא יודעת על רונית.
חברים נוספים: אחד גר עם חםיו, שני במשלחת של חצי שנה. הכסף מועט, אף אחד לא מצליח לארח.
רונית הייתה אישה שקטה, עובדת במלאכת רקמה, ייצרה סווטרים וכובעים מדהימים, ולא הייתה לה חברה קרובה. הוא לא מכיר אף אחד.
המשטרה מוסרת זמן, התשובה היא תמיד: מחפשים, אין תוצאות.
הוא מקבל תעודת זיהוי זמנית, מחפש עבודה. הוא מגיע למיקום שבו לפני שנים רבות היו בנאים מחכים למכונות. מבקש עבודה, וחתול מביט בחוץ.
יש בנאים? שלושה! מזעיק חפרפרת, וצוות קופץ למכונית, רועמת למנוע.
מכונית אחרת מציעה עבודה עם לינה. דוד, רואה פרטנר שדומה לו, מקבל הצעה. הם נוסעים למקום מבודד, למפעל ישן. שם ריח של כימיקלים, אלכוהול זול ופטריות.
העבודה פשוטה ומגעילה: לשפוך נוזלים מהחביות, לסגור בקבוקים, להדביק תוויות מזוייפות, לארוז קופסאות. הם נחים על הקופסאות, מקבלים לחם, פסטה, קפיצת בשר פעם בשבוע. החביות מגיעות, המוצר מוכן.
חודש עובר, השכר לא מדווח, והם מקבלים רק אוכל ומקלט. הפאספורט נלקח במו”מ, והם לא מאפשרים לו לעזוב. הוא מנסה לברוח, נתקע מול שני שומרים חזקים, שמסבירים שכזה בריחה ללא תעודות סיכון.
הזמן חולף, שנה וחצי של מאסר, פחד וחוסר תקווה משאירים בו רק רצון לשחרור. הוא בורח, ללא תעודות, עם כמה מאות שקלים שהרוויח מלפרוק קפיצת בשר.
הוא חוזר למשטרה עם תביעה על חטיפה והחסמה, והם לוקחים חצי שנה לעבד את הבקשה. כשהוא סוף סוף מקבל דרכון חדש, השוטר אומר בקור: הפעם תחשוב פעמיים לפני שתשלח תלונה. ההיסטוריה שלך מסובכת, אפשר להיתקע בעונש.
הוא פונה לחברים ישנים, מבקש בגד, מקבל דחייה. הוא הולך לשכונת קציר, מציע לעבוד בגן, לתקן גדר, לחתוך עצים, תמורת אוכל, מרתף ובגדים. חלק מהדלתות נסגרות בחוזקה, אך יש גם אנשים טובים. פנסייה נותנת לו מרק, ושמלה ישנה של קלע, ובקשת של גבר מביא לו כסף.
הוא מודיע ברדיו המקומי על חיפוש משפחתו, אך אף שיחה לא חוזרת. הוא מחליט לצאת ליער, אל אותו קו חוף שבו קרו האירועים. הוא מוצא קרון ישן של גיאולוגים, משקם אותו, סוגר פערים, בונה תנור ברזל. כך מתחילה חייו החדשה והבודדת, עד שיום אחד הוא שומע שוב קריאה לעזרה מהנהר.
דוד מציל בחזרה בחורה שטועמת, מחזיר אותה לחיים, וקם מהר לעזור לה. היא פותחת את העיניים, מביטה בו מבולגלה אך מודעת. הוא נושם ברווחה, מביט אל החוף השני, שם נרואים אורפורים של פנסים וקולות של אנשים.
כנראה זה בשבילנו, הוא אומר בחיוך רועד. בוא נאסוף גזעי עץ למזבח האותת.
הם מקבצים ערמת עצים קרובה למים, מדליקים אותה מגבה של האש. פתאום מגיעה סירת פירות גומי עם מצילים, ובתוכה נער צעיר שמזוהה עם שמואיתן. היא קוראת לו שם, והלב שלו מדפדף.
איתן! היא צועקת, וליבו של דוד פועם בחיבור ובפחד. הטבעת הקטנה על האצבע של הנער מזכירה לו את הטבעת של רונית, אותה היא עיצבה ביום חמישי לחגיגת חמשת השנים שלהם.
איתן הוא לוחש, והדמעות מתגלגלות על לחיו. מאיפה יש לך את הטבעת?
זו של אבי, עונה הנער, מתפלא.
דוד מתקרב, ידיו רועדות, מביט בעיניו שלדוד חייך, ידע שהסערה האבודה מתפוגגת והעתיד נפתח לפניו בהבטחה של שלווה ותקווה.
