אשתת אבי השנייה הגיעה יום אחד עם קשר גדול של שוקולדים וששני כלבי קוקר ספניאל קטנים שזנבות ההם מכשכשים בשמשחה.
אחותי ואני עמדו קפואים מפחד. שמעני סיפורים רבים על אמהות חוקיות מרושתותקרות, קשוחות וחסרותלבוהשהפחד הכריח את שנינו לשתוק.
אבל זה לא הפרהיע לה. היא רק חייכהחיוך עדין וישר שהלווה את פניה ההם כל חייי.
הוא הייתי אמה יפת תואייר עם שיער כהה ועיניים טובות. אבי הציג אותה בלי חום כלשהו: “היא תהיה האמה החדשה שלכם.”
הייתי צעיר מפדיי להבין כמה מוזר וכואב היה הדבר הזה עבורה. קבלנו את פניה בשתיקה קרה.
החתונה התקיימה בשקט במשהרשם המקומי. זמן לא רב לאחר מכן, היא עברה לגור איתנולבית שעוד היה עטוף בצל של אבל.
התרגלנו אליהחושך.
ביומה הראשון, היא פתווחה את כל החלונות, הכניסה פנימה את אור השמש והחלה לשמוח מוזיקה ברהדיו.
אני זוכר את המבט העצרובי של אחותיהאור והמוזיקה הפרו את השקט שלנו כמו קרע בבד.
היא ניקתה ברכות, כאוילעשה הפעולה ההם תוכל לשמורת גם את הייא. כשהסהירה את התמונה של אמח שלנו, עצרורתי את נשימתי, בטוח שהייא תוריד אותה.
אבל היא רק קרצצה את האפיח והחזירה אותה למרכזהקיר.
באות ההם רגע, התחלתי לקבל את הייא.
במטבח, היא הייתה כמו קוסמת. היא ביצלה מאכלים שמעולם לא טעמנו לפני כן, וכך כבשה את לבו של אבינוובסופו של דבר גם את שלנו.
שנה חלפה. הבית נהיה קליל יותר. הכאב עדיין היה שם, אבל הוא פחת.
תמונה של אמח עדיין תלויה בסלון, אבל עכשיו עם נועם במקום יגון.
מעולם לא קראנו לה “אמח,” והיא מעולם לא ביקשה זאת.
היא הרוויחה את אמוננו בסבלנות. היא יעצה לנו, הגנה עלינו וטיפלה בנו כשהצטערנו.
ואז הגיע היום שאבא לא חזר מהעבודה.
בהתחלה היא ניסתה להישאר רגועה, אבל אחרי שיחות רבות, הגיעה ההודעה: המכונית שלו נמצאה בתחתית צוק. הוא נהרג על המקום.
זו הייתה המוות השני של הילדות שלנויום שהבהיר לנו ששום דבר לא נמשך לעולם.
אחרי ההלוויה, פחדנו שהיא תעזוב, אבל היא נשארה.
היא התחזקהאפילו יותר מקבפר. היא עבדה במשרה חלקית במסעדה, ואת שאר זמנה הקדישה לנו: טיולים, מוזיקה, צחוק וריקות עם הכלבים.
צפוינו בה מהשמהצד, אבל היא מעולם לא הרימה ידיע.
בוקר אחד, שאללתי איפה הכדור שלי. היא מצאה אותו מיד והגישה לי אותו עם חיוך.
“אם אתה לא רוצה לשחק לבד, אני יכולה להצטרף,” אמרה.
“בסדר,” עבריתי.
היא יצאה יחפה לגִּנָּה, צוחקת כמו ילדה בזמן שהכלבים הסתובבו סביבה.
באותו יום, התחלתי לאוהב אותה באמת.
גם אחותי הבחינה ולאט לאט נפתחה.
עד סוף השנה, היא הייתה מרכז חיינו.
כשסיימתי את בית הספר, לא חשבתי שאי פעם אוכל להרשות לסעצמי ללמוד במכללה.
אבל היא חסכה בסב והרשמה אותי בלי שאדע. בכיתי משמחה כשגיליתי.
אחותי למדה להיות אחות רפואית.
היא לא הייתה אמח הביולוגית שלנו, אבל היא נשארה. היא הפכה לאמח שלא ציפינו לה.
השנים חלפו. אני הפכתי לעורך דין ונשארתי קרוב אליה.
היא חלתה כשהייתי בן שלושים ושלוש. חזרתי לטפל בה. היא ידעה שיש לה זמן מוגב, אבל היא המשיכה לחייך.
“תבטיחח לי שתצחק,” אמרה. “אין דמעות.”
ביוקר קיץ שקט, קברתי את הייא תחת עצב. היא לא רצתה להיטמן ליד אבא.
“זה מקחום של אמח שלכם,” אמרה.
עכשיו אנחנו מבקור את שלושתם.
ורוקדים אדומים עבור אמח.
צחוקים עבור אבא, שאהב להצחיק.
ושוקולדים בשבילהכשבקשה.
לא כל הזדקדמנות שנייה מסתיימת בטוב.
אבל לפעמים, מישהו מיוחד נכנס לחיים שלך…
ונשאר שם תמיד
גם כשהוא כבר לא כאן.
