אישה צעירה ומושכת מאוד עלתה למטוס בצעד בטוח, עם משקפי שמש גדולים על פניה ותיק יוקרתי של מותג ידוע תלוי על כתפה

יומני,
היום הבוקר היה קצת שונה. עליתי למטוס בנתב”ג, בתחושת ביטחון, עם משקפי שמש ענקיות וכתף עמוסה בתיק יקר של גוצ’י. כשהגעתי למושב שלי, ראיתי שאני צריכה לשבת ליד גבר מבוגר עם מראה מאוד פשוט חולצה נקייה אך בלויה, נעליים שרואים עליהן כל צעד וצליל של חיים.
לא הססתי לרגע; מיד קראתי לדיילת.
“את יכולה להעביר אותי למקום אחר?” אמרתי לה בקרירות. “אני לא יכולה לנסוע ליד אדם כזה… תראי איך הוא מתלבש, הנעליים שלו כל כך ישנות. אני חושבת שמגיע לי חברה טובה יותר.”
הדיילת נבוכה, נשארה רגועה וענתה לי,
“מצטערת, גברת, אבל כל המקומות במחלקת תיירים תפוסים.”
נאנחתי בתסכול ופניתי אל החלון, ברור לכולם שאני לא מרוצה מהמצב.
אותו גבר מבוגר, רק השפיל מבטו, שתק.
הדיילת, שחשבה איך להתנהג, הלכה ישר אל התא של הטייס וסיפרה לו מה קרה. הוא הקשיב לה בשקט, חייך ואמר,
“תני לי לטפל בזה. זה יסתדר.”
כעבור כמה דקות הדיילת חזרה עם חיוך אמיתי.
“גברת, הטייס אישר להעביר אותך מקום. אנו מתנצלים שבכלל היית צריכה לשבת ליד אדם כזו.”
הרגשתי שלב שלי מתמלא גאווה, הרמתי את הראש, תפסתי את התיק שלי, כבר מדמיינת את עצמי במחלקת ראשונה מרווחת, עם כוס קפה מהודר.
אך אז הדיילת פנתה אל אותו גבר בכבוד,
“מר כהן, אפשר לבקש ממך ללוות אותי? הקברניט מזמין אותך למחלקת ראשונה.”
כמה שניות של דממה, ולאחר מכן מחיאות כפיים ממלאות את המטוס, ואני… פתאום מבינה שלא הכל כסף ותיקים. לפעמים הדרך חשובה יותר מהכיס.
היום, למדתי שיעור חשוב בענווה ובאנושיות.