אישה צעירה, מרשימה במיוחד, עלתה על המטוס בצעד מלא ביטחון. משקפי שמש ענקיים הסתירו חלק מפניה, ועל כתפה התנוסתה תיק יוקרתי של מותג מפורסם. כשניגשה למקום שלה, הבחינה כי יושבת ליד גבר מבוגר מאוד, לבוש בצניעות חולצה נקייה אך מעט בלויה ונעליים שכבר עברו הרבה מסע בחיים.
ברגע שהתיישבה, היא קראה לדיילת ונשמעה קולה חד וקר:
אפשר להעביר אותי למקום אחר? אינני מסוגלת לנסוע ליד אדם כזה תראי איך הוא לבוש, הנעליים הישנות האלו. אני ראויה לחברה טובה יותר.
הדיילת, שנדהמה מהיחס שלה, שמרה על איפוק.
סליחה, גבירתי, כל המקומות במחלקת תיירים כבר תפוסים.
האישה הצעירה נשפה באכזבה והפנתה את מבטה לחלון בזעף מופגן. הגבר המבוגר רק הוריד את עיניו, שתק. לא הוציא הגה.
הדיילת חשה אי נוחות ממצב העניינים וניגשה אל תא הטייס להיוועץ עם הקפטן. הוא הקשיב בסבלנות, חייך חיוך רגוע ואמר:
תשאירי את זה לי. עוד רגע זה ייפתר.
כמה דקות אחר כך, הדיילת חזרה עם חיוך נעים:
גבירתי, קיבלנו אישור ממפקד המטוס להעביר אותך. אנו מתנצלים על אי הנוחות שגרמה לך לשבת ליד אדם כה בלתי נעים.
האישה הצעירה הרימה את סנטרה בסיפוק, אספה את תיק היוקרה והייתה בטוחה שעוד שנייה תשב במחלקה ראשונה, עם מרחב לרגליים וכוס יין ביד.
אך אז הדיילת פנתה בגילוי לב אל הגבר המבוגר ואמרה בקולה המכבד:
אדוני, האם תהיה מוכן לבוא איתי? קפטן המטוס מזמין אותך למקום במחלקה ראשונה.
לרגע היה שקט מוחלט במטוס. ואז, כאילו כולם עצרו נשימה, התפרץ המטוס כולו במחיאות כפיים נלהבות.
