היום, אחרי שסיימתי את המשמרת במשרד, חזרתי הביתה ופתאום נזכרתי באותו אירוע שחל לפני כמה חודשים בגרמי (עיר קטנה בצפון). זוכרים את המנהג של הרכבת המקומית? אחרי שירד ממנה אוטובוס עם אישה צעירה ותינוקת בזרועות, היא נזלה לשלט ענק על קיר הבית: “קפר סדף”. שם, האמת, היה כפר קטן שבו גרתי בילדותי.
הייתי עומד שם כשקראה לי סבתא, לבה היה מלא דמעות. “מריה!” קראה בקול רועד, לבושה במפשת נוצה לבנה. “הביאה לי את קאתיה!”
הכפריים הסתכלו בחשד על האישה הלא מוכרת, אבל היא והדודה גריה-נובה, חבקו את התינוקת וגררו מזוודה כבדה, רוצו בלי להביט לאחור. כש הגיעו לבית של סבתא, היא נעלה את השער ונסגרה בחוזקה.
“מאשה!” קראתי בקול רגש.
הציפורייה המורידה כבר בכתה סביב השולחן, מחבקת את קאתיה. המרתקיות של מריה לא חדלו לדמוע.
– ברחתי מהבעל, סבתא!
– איך כך?
– הוא שונא, משקר, מצווה עלי, רוצה לקחת את הילדה ממני. לא אוכל לנשום לידו, לא לצחוק, רק שורק ומרקיע רגל… נמאס לי.
סבתא גריה-נובה, בעיניים קמוטות, חייכה בקושי:
– שלוש שנים של נישואים והכל קרס, אחי, מה קרה לערכים היום?
מריה עצרה לבכות, הרימה את ראשה ומביטה בסבתא.
– אם אף אחת לא מבינה אותי, אני אעזוב, סבתא. הפכתי מאמא ולא שומעת, היא רק מתלוננת ואומרת “תסבל”. איך אוכל לחיות אם כולם מדכאים אותי?
הסבתא נגעת ברכות בחלקה של קאתיה, חייכה וקראה:
– כאן אפשר להישאר, אם אינך רוצה, את לא תצטרכי לומר מילה. אני אשאיר לך את הבית, ילדי, יפתי…
***
מריה, ילדה מהעיר, שכחה את המולדת שלה. בתחילה בכפר חזרו שמועות שמריה נישאה לגנב (היא עצמה פזזה במילים). כך ברחה אל סבתא עם מזוודה ותינוקת, כדי להסתתר. היא קיבלה עבודה בדואר, והאופי שלה נצמד לחיי הכפר והפך לחביב לכולם.
– כאן בגריה-נובה כולם חייכים ועוזרים, מי שיבקש יקבל.
בגן של סבתא, מריה הראתה לקאתיה את הגוגיות:
– אל תפחדי, קטנה, את יכולה לקטוף ולאכול. הנה תות אדום, תות צהוב, וזו חצי-אדום.
הנערה הלכה אל השיחים ונוגעת בפרי. פתאום, על האשכול יצא כלב חום עם כתמים לבנים, הרים את אזנו ונבח.
– כלבה חמודה חייכה מריה.
חטף את הרוח ילד מתולתל, פשק, וקרן אליה במבט חנוני.
– פאשק! קרא גבר זקן מתקרב אל הגדר. שלום.
– שלום, מישה חייכה מריה.
פשק ניגש אל הגדר, תפס את ידיה של קאתיה ונגע בעיניים שלה. גילם היה קטן יותר ממנה.
מריה קראה לו:
– בוא הנה, פשק, יש כאן פירות. וקאתיה תשתעשע איתך.
האבא של פשק, יוסף, בא לבקר בסופי שבוע, חייך אל מריה והביט בה באהבה. הוא הוציא מתנה של פרחים, קנה לה פירות, והזמין אותה ברכבו הקטן לנסוע לנהר.
סבתא גריה-נובה חיבבה את יוסף:
– אחי יוסף, הוא עובד בעיר, אין לו אלכוהול, חכם וחרוץ. הוא גדל לפני כן.
מריה חשבה על יוסף, אך נזכרה בבעל הקודם שלה רפאל. היא פחדה שהקול שלו יגיע אליה, אפילו אם הוצא את שם המשפחה מהתעודות והעדיין הוא רשום כבעל.
– אחכה לך, יוסף הבטיח. ואחכה עד שתחזור.
הזמן עמד, רחל (סבתא) הזדקנה, מריה דאגה לה, האכלה אותה עם כפית. קאתיה הלכה לבית הספר, ולא היה שום חדשות מהרפאל. החיים הפכו רוטיניים: מריה טיפלה בכפר, דאגה לזקנים, ויוסף היה שם רק מדי שבוע, מביא ירקות מהשדה שלו.
עברו שנים, מריה הובילה את סבתא למנוחה אחרונה, וקאתיה גדלה להיות נערה בתבגרות. ברגעים קשים קאתיה הלכה לשאול את אמה:
– אמא, אני מרגישה בחולשה, בוקר מתהפך, אוכל גורם לי בחילה.
מריה אמרה לה:
– אולי צריך רופא. את לא בהריון, כך שאין סיבה למחלות.
הפגישה ברפואה העלתה שהריון לא מצופה, והאמא נבהלה.
– קאתיה, מי האבא?
– פאשק!
מריה נבהלה, ולא ידעה מה לחשוב. פאשק, שהפך לבן חורש של השכנה, ניסה להסתיר את האמת, אבל הקצב של החיים הכפריים לא נתן לו לברוח.
באותו יום, יוסף חזר מהעיר, מצא את מריה בוכה בחצר, ולידו עומד גבר שלא היה מזוהה. הוא היה בן משפחת גרייה-נובה, בשם לביא, והיה בא לבקר. מריה נרתעה, הגעגועים למקצועה הישן של המורה בחינוך.
– מה קורה כאן? שאל יוסף.
– אין לי דבר לומר, אני רק רציתי לוודא שכל הילדים בטוחים השיב לביא.
הדינים בכפר התפרצו, שכן פאשק הוביל לתקלה עם כלב השכנים “שחר”. השכנים האשימו את פאשק בגרימת פציעה לכלב, אך לביא ניסה להסביר שזו אי-הבנה.
אחרי כמה חודשים, מריה קיבלה הצעה מהעיר לעבוד כמנהלת קהילה. היא נפרדה מכפר, חזרה לתל אביב, ומצאה עבודה באגף החינוך. היא החלה לכתוב יומן, ולספר על התמודדותה עם האבדן, עם אהבות שנכשלו, עם אהבה חדשה שנכנסה לחייה.
היום, כשאני יושב בחדרי ומסיים את היום, אני מביט על השביל שהוביל אותי מהפעם ההיא לכפר סדף ועד היום. למדתי שכאשר אנחנו מאבדים את הבית הפיזי, אנו יכולים לבנות בית פנימי של שלווה ואומץ, ושכל בחירה גם אם כואבת מובילה אותנו לצמיחה. כך, כשאף אחד מהסובבים לא מבין, צריך להאמין בעצמך ולזכור: החיים הם מסע, ולא היעד הוא החשוב ביותר.
