6 ביוני
היום אני, דליה בן דוד, התעוררתי בתחושת חוסר שליטה שלא הכרתי כבר שנים. כל הדברים בחיי מתנהלים בדרך כלל בדיוק כמו שעון שוויצרי הרי זו הדרך היחידה להחזיק אימפריית נדל”ן שנבנתה בעמל רב, ולהיות מיליונרית עוד לפני גיל ארבעים. אני חיה בגובה; מתגוררת בפנטהאוז המשקיף על הים בתל אביב ומנהלת את העסקים מהקומות הגבוהות ביותר במגדלים נוצצים. בממלכה שלי אין מקום לרגשנות הכל מהיר, ענייני, מסודר. מי שמתחיל לפקפק, לא שורד.
אבל הבוקר משהו התפקשש. יורם פרידמן, האיש שמנקה את המשרד שלי שלוש שנים רצוף, שוב לא הגיע. שלושה ימים החודש! שלושה! וכל פעם תירוץ אחר “יש לי עניינים משפחתיים, גברת”.
“משפחה ילדים?” רטנתי, מסדרת את הז’קט ההופנתי מול הראי. לא זכור לי שיורם בכלל דיבר פעם על ילדים שלו בשלוש השנים האלה.
המזכירה שלי, נועה, ניסתה להרגיע. “את יודעת שירום תמיד היה חרוץ, ולמרות שהוא שקט אפשר לסמוך עליו”. לא הקשבתי לה. מבחינתי מדובר באי-אחריות.
“בקשה. כתבי לי את הכתובת שלו”, אמרתי בקור רוח. “אני יוצאת לראות בעצמי מה כל ‘המצב החירום’ הזה”.
תוך כמה דקות מצאתי את הכתובת על המסך. רחוב ההדרים 27, שכונת התקווה. רחוק, כל כך רחוק מהמגדלים ומהפנטהאוזים בהם התרגלתי. הרגשתי עליונות שטוחה. אני כבר אסדר לו את הראש.
אין לי מושג שדווקא הדלת הזו, שאחצה בפזיזות, תזעזע את עולמי וגם תהפוך את החיים שלו ושלי על פניהם.
חצי שעה אחרי כן טסתי עם המרצדס השחורה שלי בין כבישים משובשים, מנסה להימנע מהשלוליות, כלבים משוטטים וילדים יחפים המשחקים ברחוב. הבתים בשכונה קטנים, חלקם מתקלפים, צבועים בשלל צבעים. כמה מהשכנים מביטים בי ומשפחת המרצדס כאילו נחת עב”ם בלב התקווה.
ירדתי מהרכב בחליפה מחויטת ושעון יקר מנצנץ מהיד. לא נתתי לאי-שייכות לתפוס מקום, הרמתי סנטר והלכתי בנחישות. הגעתי לבית קטן, צבע כחול דהוי, דלת עץ סדוקה והמספר 27 בקושי ניכר.
דפקתי בתקיפות.
שקט.
שמעתי פתאום קולות של ילדים, צעדים חפוזים, בכי של תינוק.
הדלת נפתחה לאיטה.
הגבר שעמד מולי רחוק מהתמונה של יורם במשרד. הוא החזיק תינוק קטן בידו, לבוש בחולצה דהויה וסינר מוכתם, שיערו פרוע, שקיות עמוקות מתחת לעיניים. יורם נבהל כשראה אותי.
“גברת בן דוד?” קולו רעד.
“באתי לבדוק למה המשרד שלי לא נקי, יורם”, אמרתי בקור שממיס ברזל.
ניסיתי להיכנס אבל הוא חסם ברפלקס. ואז, קול צרחה אקראית של ילד פילח את החלל. דחפתי את הדלת פנימה בלי לבקש רשות.
בתוך הבית, ריח של מרק עדשים ועובש. בפינה הישנה של הסלון, על מזרן ישן, ילד בן שש בער מחום מתחת לשמיכה דקה.
אבל מה שגרם ללבי לב שהתרגל לחשבונות ומספרים להחסיר פעימה, היה דווקא על שולחן האוכל.
שם, מוקף בספרי רפואה וקופסאות ריקות, הייתה מונחת תמונה ממוסגרת. אחי, אלעד, שנהרג בתאונה מחרידה לפני חמש עשרה שנה, חייך מהזכוכית. לידו היה תליון זהב בדיוק זה שנעלם כשהובא לקבורה.
“מאיפה זה??” שאלתי בקול מזועזע, ידי רועדת על התליון.
יורם צנח לברכיים, פורץ בבכי.
“לא גנבתי, גברת אלעד נתן לי אותו לפני שמת. הוא היה החבר הכי טוב שלי אח בנפש. טיפלתי בו בחשאי כי המשפחה לא רצתה שאף אחד ידע על מחלתו. הוא ביקש ממני לדאוג לבן שלו אם יקרה משהו ואחרי שמת, איימו עליי שייעלם. רק רציתי לקיים את הבטחתו”.
העולם הסתובב סחרחר.
הבטתי בילד במזרן. העיניים שלו עיני אלעד. אותה הבעה רכה כשהוא ישן.
“זה הוא הבן של אחי?” לחשתי, כורעת ליד הילד החולה.
“כן, גברת. הילד שמשפחתכם העדיפה לשכוח מכבוד. עבדתי בניקיון אצלך רק כדי להיות קרוב, לחכות להזדמנות לגלות לך אבל פחדתי שייקחו אותו ממני. כל החירום המחלה הקשה, כמו של אבא שלו. אין לי כסף לתרופות”, בכה.
אני, דליה בן דוד, שמעולם לא הרשיתי לעצמי לבכות, נשברתי ליד המזרן. תפסתי את היד הקטנה של הילד והרגשתי משהו שלא ניתן למדוד במגדלים.
באותו אחר הצהריים, המרצדס שלי לא חזרה לבד לרמת אביב. יורם והילד, מיכאל, הצטרפו אליי, ונשלחו ישירות לבית החולים הטוב ביותר לפי הוראה שלי.
שבועות אחר כך, המשרד שלי כבר לא נותר מוקף קור של זכוכית ופלדה. יורם לא מנקה יותר היום הוא מנהל את “קרן אלעד בן דוד” לילדים חולים.
למדתי שהעושר האמיתי לא נמדד בנדלן או במספר האפסים, אלא בקשרים של הלב כאלה שמעזים להוציא מהשכחה.
באתי כדי לפטר עובד ובסוף, מצאתי משפחה שהגאווה לקחה ממני. הבנתי, שלפעמים צריך להתלכלך בבוץ כדי להוציא את הזהב הנקי ביותר מתוך החיים.
